לשיר מול אנשים תמיד גורם לי לחשוב שיש בו עוד אלמנט של אומץ לעומת כלי נגינה. כי אתה אחראי גם על הצליל עצמו. ויתרה מכך אי אפשר להחליף את הצליל. וישר שופטים אותך גם על איך שהקול שלך נשמע. וזה כמעט מיידי. או שאוהבים או שלא. כמו שטועמים מאכל. Continue reading →

בבית ספר היה לי חבר טוב שהיה אתלט יוצא מן הכלל. היה פנטסטי בריצה וגם בשחייה ובאופניים. דברים כאלה של סיבולת לב ריאה. בכל מה שקשור למשחקי ספורט למשל עם כדור או קליעה למטרה היה פחות טוב בלשון המעטה. הוא היה גרוע, הינה אמרתי זאת. במוזיקה לא ידע דבר. אני לעומת זאת הייתי בן הטובים באתלטיקה. יכול להיות Continue reading →

בנעורי כשעוד גדלתי וחייתי בבית הוריי הפסנתר כנף שהיה סמל המוזיקה בביתנו הוצב באמצע הסלון. הסלון נבנה באמצע הבית ליד המטבח, ליד החדר עבודה, ליד חדר הטלוויזיה ואפילו ליד הכניסה של הבית. זו אחת הבעיות המרכזיות של כל פסנתר משפחתי שהוא מוצב באמצע הבית. Continue reading →

נסעתי באוטו עם חבר שלי לירן. שמתי דיסק של צ’יק קוריאה ושאלתי אותו שאלה פשוטה – האם הוא מבין מה הוא אומר. אמרתי לו “תקשיב” והגברתי מעט. לאחר כשלושים שניות שאני מלא הסכמה עם צ’יק ומתענג על מה שאני שומע שאלתי אותו מה הוא הבין אם הוא הבין משהו. הוא השיב שלא. הוא רק שמע את הכמה צלילים הגבוהים, קצת צורמים Continue reading →

המורה לגיטרה שלי אמר שהוא יותר מתרשם מילד קטן שמלחין משהו קטן מאשר מישהו עם טכניקה מטורפת שמנגן משהו מסובך של מישהו אחר. לא רק יותר מתרשם, אלא הרבה יותר מתרשם. אפילו לא שתי קצוות מסקלת רושם אחת אלא שני עולמות נפרדים שהראשון הוא סופר מעריך והשני פחות יחסית אליו. Continue reading →

ואכן אומנות חדשה שיכולה להיות היא שיעבירו סדרה של ריחות וזו תהיה אומנות. במקום רצף של צלילים הרמונים ריחות הרמונים. נותנים רצף של ריחות וניתן לייצר סימפוניות שלמות. Continue reading →