היה לי מבחן מאמץ. נכנסתי פנימה ובדיוק הגיעה זאתי שאחראית על הבדיקה שלי. היה לה חלוק כחול והיא היתה בלונדינית, כמה שנים מעלי ובקיצור היא היתה יפיפייה וכריזמטית חיצונית. היא אמרה לי להוריד את החולצה. היא צריכה לחבר אלקטרודות לגוף שלי. הורדתי את החולצה טיפה נבוך. כן יש לי איזה כלל כזה שלא משנה כמה הרופאה שלפני תהיה מדהימה, אני אתפשט אפילו בלי בעיה כי היא רופאה ואסתכל על כל העניין במבט טכני לגמרי גם במובן הריגשי. אבל במקרה הזה היא לא רופאה עם כל הכבוד לכך שהיא אשת רפואה. היא מישהי שיכולתי לצאת איתה.

היא מסתכלת עם חיוך על החזה שלי ואז אומרת “נצטרך לגלח אותך”. ואני בתדהמהה “מה?!”. היא אומרת “כן, אחרת האלקטרודות לא ידבקו כמו שצריך”. אמרתי “אבל לפני כמה שנים שעשיתי את הבדיקה הזו לא היה צריך”. אז היא אמרה “טוב, יכול להיות שמאז, כן צריך”. היא הוציאה סכין גילוח חד פעמית מהמגרה, והתחילה לגלח אותי. חלקית. במקומות שבהם היא תשים את האלקטרודות. בנתיים, פתאום נכנסו לחדר עוד שתיים כמוהה. צעירות, לבושות אותו הדבר. “בוקר טוב” בכניסתן, “בוקר טוב” משיבה המגלחת שלי. והינה הן מסתדרות, מניחות את התיקים ובזמן שהזאתי עושה את עבודתה עלי הן מספיקות גם לשבת ומתחילות לדבר. והינה, אני מגלה את עצמי בחדר אחד, בלי חולצה, עם מכנסיים שדי קטנות עלי (נו, אלו היו המכנסי הריצה בעדיפות שלישית שלי, היתר היו בכביסה) או במילים אחרות המכנסיים שקטנות וצמודות היטב עלי, עם שלושה בחורות כלומר נשות רפואה, צעירות, יפייפיות. לא מספיק שסיטואציה כזו גורמת לי להיות נבוך, עוד אחת מהן מגלחת לי את החזה?!

היא סיימה. חיברה את האלקטרודות והנחתה אותי לעלות על המריצה. ויאללה, “תתחיל לרוץ”. היא עוקבת אחרי המספרים על המסך והשתיים מאחורה מפטפטות ומידי פעם מעיפות מבט על הנעשה לידן בחדר.

אז אני רץ לידן בלי חולצה. הייתי די שרירי אבל עדיין הרגשתי חלקי גוף מקפצים להם במקום עושים איזה גל קוסינוס דימיוני. והן מביטות בי. תחושה מפדחת ביותר. חושב לעצמי, ואם אני הייתי בחורה והיה נכנס גבר ואומר לי להוריד את החולצה והייתי בחזייה. ובזמן שהוא שם לי אלקטרודות היו נכנסים עוד שני גברים לחדר, מפטפטים להם. ואז כשהייתי רצה, וחלקי גופי מקפצים לקצב ריצתי הם היו מביטים בי. נו זה בטוח היה מביך הרבה בחורות ולא כולן היו חושבות לבוא עם גופיית ספורט, לא לכולן יש וגם עם גופיית ספורט זה מביך. אז למה זה בסדר, כי אני בן? זהו?, זו המוסכמה החברתית שבן בים בלי חולצה אז זה בסדר? ממש לא! הייתי בחדר לא גדול ושלוש בחורות כמה שכבות מעלי מסתכלות עלי אחת עם חיוך לא חיוך שבסופרפוזיציה.

מה גם שהייתה לי עוד פשלה. נו זה היה מוקדם בבוקר, הייתי צעיר, היה קשה לקום. ולא תכננתי כמו שצריך את יציאת פסולתיי השונים כמו שצריך. ומה לעשות, כשהייתי שם הם הודיעו לי שהם מאוד רוצים לצאת. אז תוך כדי הריצה שלי, חוץ מהתחושה האיומה של ההודעה שלהם שחוזרת ונשנית כל כמה שניות, גם התאמצתי מאוד לא להשמיע שום צליל עודף ממאמץ גופני של הריצה. זה יכל להיות ממש לא נעים לי–> כי כזה אני. ואז היא מוסיפה “תרוץ עכשיו יותר מהר, אנחנו מעלים מהירות” וכל מה שלי עבר בראש “הוי לא.. זה נעשה יותר סיוט להחזיק את זה”. אבל זה כמובן לא קשור לנקודה העיקרית שלי אלא יותר נאמר בתור הלצה בשביל הסיפור. אבל אכן זה היה המצב.

הגענו לסוף ה”מבחן”. המסילה התחילה להאט וכך גם אני. עברנו להליכה. המספרים ממשיכים לבצבץ על המסך והיא ממשיכה לעקוב. “על מה השתיים האלה מדברות כל כך הרבה” תוהה לעצמי. וכן, המבטים הרגעיים הפכו לארוכים יותר עד שבסוף נדמה שאשכרה סובבו את הכיסאות ל- 30 מעלות אלי.

סיימתי את המבחן. היפיפייה הכריזמטית חיצונית שחררה אותי. יצאתי והרגשתי שעברתי בחדר הזה משהו חוץ ממבחן מאמץ. הרגשתי שליטשו את גופי במבט משולש. שהיתה ביקורת. הייתי צעיר בן 18 די חטוב ובכושר, אבל עדיין אפילו שכאילו אין במה להתבייש, זה הגוף האישי שלי. זה אני. למה שאני אחשוף אותו ככה פתאום לבנות? מילא הזאתי שבחנה אותי אבל השתיים הנוספות? מה היה תפקידן? על מה משלמים להן? כי זה היה מוקדם בבוקר ועוד לא הגיעו “לקוחות”? לא הגיוני שיחכו בחוץ? אה, נכון, לא… בגלל כנראה, המוסכמה החברתית, זה היה בסדר. אבל רסמי, זה לא היה בסדר, בכלל.