המטופל הבא היה זוג שהיו להם בעיות במערכת היחסים. הגבר היה די גבוה, רזה ולבש חליפה ישנה וקצת בלויה. הוא הרכיב משקפיים עגולות ושיערו היה ג’ינג’י שהתחיל לנטות לחום. היא היתה נראית רצינית, פנים יפות שטיבען לחייך, שיער שחור גולש, חיננית מאוד.
שניהם נכנסו והתיישבו יחדיו על הכיסאות מולי והיה ניתן לראות בברור את המתח ששרר בניהם. הם התנהגו באיפוק – הוא מיובש ונכלם ותשוש מכל הנושא והיא טיפה עצבנית.
אני: “שלום, מה שלומכם?” אמרתי בקול רם כדי לחתוך קצת מהמתח ולשים אותו בצד. חייכתי.
היא: “טוב תודה דוקטור” והוא הינהן בצניעות עם ראש מוטה מטה.
המתח לא נחתך מספיק.
אני: “יום חם היום במנצ’סטר, הלא כך?” חייכתי וגיחכתי קלות.
היא: “דוקטור, הוא בוגד בי” אמרה במעין סטקטו קט, עצבנות, ראשה מדבר אל ברכיו של האדון ומיד הסתובבה והפנתה אליו את גבה.
הוא: “אני אסביר דוקטור”. הוא החל לספר לי את הסיפור ובקיצור המקרה היה שכל יום בשעה חמש בבוקר בדיוק לא משנה מה היה חלומו הוא היה מגיע למקום מסוים ומחכה. ואז מתוך הסימטאות הגיחה אישה. אישה שפגש מידי יום שם. הם היו מדברים קצת וישר הולכים למקום פרטי ומבלים בו ביחד.
אני הייתי קצת תמוהה. זה בהחלט היה מקרה קצת מוזר – התחלתי לעלות בראשי כל מיני השערות מדוע הם פה וכולם היו מוזרות מידי.
היא: “דוקטור. הוא בוגד בי”
ביקשתי מהגברת רגע לעזוב את החדר ולהשאיר אותי בייחודיות עם האדון.
היא עשתה פרצוף. קפצה ממקומה ועזבה.
תוך כדי שהיא קמה ופתחה את הדלת צעקתי למזכירה שלי, נסי, שתביא לגברת משהו קר לשתות. היא יצאה. פניתי לאדון: “במקרים שרוצים לדבר על המטופל נהוג לא לבוא איתו על מנת שלא יקרו מצבים שכאלה” לגמתי מהמים שלי.
הוא: “לא, לא כך דוקטור. באמת אני וחלומי זוהי הבעיה. והיא באמת פגועה מזה ויש לה סיבה”
אני: “אבל זה סתם חלום. זה לא שאתה באמת בוגד בה. למה אתם מגיעים לטיפול מקצועי בכזה מצב?”
הוא: “דוקטור. זה רציני.”
אמרתי לעצמי שלפחות אני אנסה להוכיח אותו על מקומו ואולי איכשהו להעיר את עיניו. שאלתי: “ניסית פעם לעקוב אחריה או ללכת למקום ממנו היא יוצאת?”
הוא: “כן. לא הצלחתי למצוא את המקום, סתם רחובות, פעם ראשונה הלכתי לאיבוד ואז לא נפגשנו. פעם שניה החכמתי והלכתי טיפה אבל לא מצאתי אותה. כשחזרתי כבר כנראה היה אחרי חמש והיא חיכתה לי שם והיא כעסה על כך אבל כל השאר היה כרגיל כלומר חוץ מזה שהרגשתי גם לא נעים שאיחרתי.”
אני: “מה קורה אם אתה מתעורר לפני חמש או הולך לישון אחרי חמש?”
הוא: “בכל מקרה בחמש אני יודע שהיא מחכה לי. אני פשוט לא פוגש אותה. אני מרגיש לא נעים. כאילו הברזתי למישהי לדייט אחרי שקבענו.”
אני: “כן, אבל זה סתם חלום למה להתרגש מזה?”
הוא: “זה לא סתם חלום. אני כולי שקוע בזה וגם אם לא, יש לי רגשות.”
אישתו נכנסה לחדר והתיישבה.
אני: “אני נורא מצטער גברתי אבל באתם לייעוץ מקצועי, אלי, ויש לי את דרכי. אני מבקש ממך להעזר בסבלנות ולחכות עו…….”
היא קטעה את דבריי, זקפה אצבע ואמרה: “אני לא טיפשה דוקטור. אני בעצמי דוקטור לכימיה. יש לי המוח להבין על מה דיברתם. הוא בוגד בי ובזה אנחנו צריכים לטפל. אני מקווה שאתה מבין דוקטור. יש לו רגשות למישהי אחרת”
אני: “אבל זה מטורף. היא לא באמת קיימת, היא רק פרי דימיונו!”
היא: “זה לא משנה. ליבו לא כולו אלי. אני לא יודעת אולי זה מישהי שהוא פעם פגש……”
האדון קטע את דבריה: “לא, לא. שוב פעם מרזה. לא פגשתי אותה מעולם. אין לי מושג מי זאת.”
היא: “דוקטור. אני רוצה להיפרד ממנו.”
אני: “אבל זה פרי דימיונו. הוא אוהב אותך. גם אם הוא חולק את רגשותיו הוא חולק אותן עם מישהי שלא קיימת.”
היא: “מה זה קיים? מה המהות של אהבה? אהבה זה גם לדברים לא קיימים. אנחנו אוהבים את יקירנו שנפטרו. הם נפטרו והם לא קיימים אבל אנחנו עדיין אוהבים אותם. אנחנו נאהב את ילדינו שיבואו קרוב לוודאי, אנחנו אוהבים כשאנו רחוקים ולא רואים אחד את השני שנים.”
פניתי אליו עם מעט תסכול “אתה יכול להפסיק להיפגש איתה? אתה בכלל רוצה?”
הוא: “אני ארגיש לא נעים. יש לי רגשות מסוימים כלפיה. כיף לי בחיכה. היא מחכה לי כל פעם. אנחנו מקיימים מערכת יחסים כלשהי.”
אני: “אתה מבין למה זה גורם? אם היא הייתה אמיתית הייתי מבקש ממך לשקול שוב כי אתה מסכן משהו חשוב. אבל היא לא קיימת בכלל. אתה מבין? אתה מבין מה אני אומר לך? היא לא קיימת. תוציא אותה. גם אם אתה אוהב אותה, או אני לא יודע מה, היא לא קיימת באמת.”
הוא נמתח זקוף בתוך כיסאו. “היא בראשי, היא בנפשי. אני חש אותה. היא קיימת. היא קיימת רק בי. רק בי ולא בשום אחד אחר.”
אני: “תראו שניכם. לפני שנמשיך ויש לי עוד כמה דברים לשאול ולהגיד בנושא: אתם מבינים שזה משהו לא נורמלי לחלום את אותו החלום כל יום?”
הוא והיא הנהנו.
אני: “ובכלל באותה השעה בדיוק? אתם מבינים עד כמה זה לא נורמלי?”
הוא והיא הנהנו.
אני: “יש כאן איזו בעיה פסיכולוגית כנראה עמוקה מפני שהמקרה של חלום חוזר ונשנה בדיוק באותו הזמן הוא מקרה חריג לנפש האדם. מקרה חריג לגוף שלנו” התחלתי מרים את קולי במשפטים האחרונים והמשכתי בקול רם ורציני: “נצטרך לעשות לך פסיכואנליזה תת הכרתית.” המשכתי בשקט: “אתה לא יודע מי זאת – אתה מבין כמה תת הכרתי המקרה שלך?”
הוא והיא הנהנו.
אני: “א…..”
האדון קטע אותי. “דוקטור. לא משנה מה. היא ממש מוחשית. יש לה את האופי שלה. אנחנו מדברים על כל מיני דברים. יש לה כל פעם סיפורים אחרים. יש מקרים שהמפגש בינינו קצת יותר מטושטש אבל בסה”כ זה כמו מישהי חיה אמיתית. תשאל אותי כל מה שתרצה על האופי שלה….”
קטעתי אותו. בכל זאת אני מכיר גם את עולם החלומות טוב וידעתי מה לשאול: “אתה יודע אם יש לה משפחה?”
הוא: “לא”.
אני: “אתה יודע בת כמה היא? איפה היא למדה? מה היא עושה בחיים?”
הוא: “לא, לא נראה לי. אני……”
שוב קטעתי אותו: “היא לא באמת קיימת. אתה מבין את זה. גם אם זה משהו שמאוד ריגשי אליך זה לא אמיתי וזה מסכן לך מערכת יחסים רצינית כאן. אתה צריך לתפוס את עצמך בידיים.”
היא: “אבל רק בגלל שהוא יכול לחשוב על מישהי אחרת זה אומר שהוא לא אוהב אותי באמת”.
אני: “תראי. זה לא סוד שגברים ונשים כאחד גם במערכת יחסים בריאה לפעמים יחשבו על אדם אחר, יפזלו עיניים. אבל האהבה האמיתית נשארת”
היא: “דוקטור. הוא כל יום חולם עליה. יש לו רגשות אליה. זה לא סתם איזה פינטוז. זה אפילו לא סתם בגידה קטנה בשביל הנאה ריגעית בלבד. הוא ממש רגיש אליה. זו בגידה בלב.”
אני: “אבל היא לא קיימת.”
הוא: “היא קיימת בלבי.”
הרגשתי קצת תסכול אבל לא הראתי להם את זה. ביקשתי ממנו שיצא לכמה דקות וימתין עד שאקרא לו לשוב.
האדון יצא.
אני: “גברתי. את אוהבת אותי?”
היא: “מה?!?”
אני: “את שמעת אותי!” המשכתי בלחישה ותוך כדי הושטתי את ידי לתפוס בידיה: “האם את אוהבת אותי?”
היא הזיזה מבטה לצד, עשתה פרצוף חמצמץ ותמוה: “לא דוקטור. אנחנו לא מכירים”
אני: “את לא חושבת שיש סיכוי שנאהב אחד את השני אי פעם? למה את ישר פוסלת?”
היא: “אני לא פוסלת שום דבר. רק שאלת אותי אם אני אוהבת אותך אז השבתי לך בדיוק על זה”
אני: “אז את לא פוסלת שום דבר?”
היא: “דוקטור. אל תשחק עם המילים. אני מוכרחה לשאול: למה השאלה הזו?”
אני: “אבל האם יש סיכוי שנאהב אחד את השני אי פעם?”
היא: “לא דוקטור” היא השיבה בהססנות.
אני: “הרי אמרת שאת דוקטור לביולוגיה”
היא: “כימיה” היא תיקנה אותי.
אני: “אה… סליחה. כימיה. ואני דוקטור בתחום הפסיכיאטריה. מה הוא?”
היא: “הוא אחראי על רפת”
הייתי קצת מופתע. המשכתי. “נו, הוא אחראי על רפת. יש לנו יותר מכנים משותפים. את לא רואה?!?”
היא: “אני לא מבינה אותך דוקטור” ומתוך הבלבול שלה היא החלה להתרגז. “אתה מנסה להתחיל איתי?!? אתה מזלזל בבעלי?!?”
אני: “לא, אני, זאת אומ…”
היא: “מי אתה חושב שאתה בכלל?!?”
אני: “אני לא מנסה להתחיל איתך ואני לא מנסה כלום. אבל הלא את מסכימה איתי שיש סיכוי? הלא אם לא היית מכירה את בעלך והיית מכירה אותי לנו היה סיכוי?”
היא: “אין לנו סיכוי. אני אוהבת את בעלי. אנחנו נשואים כבר יחד 22 שנה ואני מתכוונת לבלות את שאר החיים שלי איתו והוא מתכוון לבלות את כל החיים שלו איתי. לא יודעת אם לנו היה סיכוי. צריך גם כימיה. קשר טוב. להסתדר יחד. ורק שתדע שבעלי אחראי על רפת ענקית שמייצרת הון תועפות של ליטרי חלב כל חודש והון תועפות של דברים נוספים והוא מכלכל את הבית באופן שההורים שלי ושלו רק חלמו”
אני: “אני נשוי כבר 45 שנה ואני מתכוון להמשיך לבלות את שארית חיי עם אישתי ואישתי מתכוונת לבלות את שארית חייה עימי. אישתי היא פרופסור לכימיה והיא בימים אלה מרצה בכירה באוניברסיטה ועובדת במקביל על עבודות שאם ינחילו הצלחה יש לה סיכוי טוב לקבל פרס יוקרתי ויש שיגידו גם נובל.”
שקט שרר בחדר.
המשכתי. “אם את כל כך אוהבת את בעלך והוא כל כך אוהב אותך אז תעזרי לו. תעזרו אחד לשני. אם לי אין שום סיכוי איתך למה את נותנת למשהו שלא קיים אפילו לדרוס את המערכת שלכם? את כמעט ערפת לי את הראש כרגע אבל בגלל שבעלך צריך עזרה את רוצה להתגרש ממנו? איפה את? מה קורה איתך?”
היא הרגישה מבוכה עזה. היא פתחה את הפה והוציאה כמה הברות אבל מילים לא יצאו.
ביקשתי מהמזכירה שלי שתכניס אותו.
הוא: “הכל בסדר? שמעתי כמה צעקות”
אני: “הכל בסדר גמור”. הוא ליטף את ראשה והבין שמשהו התרחש. “אתה רצית לבוא אלי?”
הוא: “כן, בוודאי דוקטור. שנינו רצינו.”
אני: “למה?”
הוא: “יש לי בעיה מסוימת ואני רוצה לפתור אותה או להגיע לאמת אפילו אם היא מרה וכואבת ואנחנו רוצים שאתה תעזור לנו.”
אני: “לא אתה סובל מבעיה. שניכם סובלים מבעיה.”
הוא: “כן, זאת אומרת, שני…”
אני: “אתה אוהב את אישתך, נכון?”
הוא: “כן. בוודאי. אנחנו נשואים 23 שנה…”
היא: “22 יקירי”
הוא: “22 כמעט וחצי ואני אוהב לעגל מעלה. בכל אופן יש את ה….”
אני: “יש בחורה שאתה פוגש מידי לילה. היא לא קיימת. היא פרי יצירתך. אתה אוהב את אישתך. לא היית בוגד בה אף פעם, נכון?”
הוא: “בוודאי שלא”
היא: “אבל הינה הוא בוגד”
אני: “הוא ישן.”
היא: “וגם כשהוא ער בחמש יש לו רגשות אליה. אז הוא לא ישן”
אני: “הוא ישן. הוא אוהב אותך. ואתה צריך להתעורר כבר ולהבין שמה שאתה עושה זו בגידה. בגידה באהובתך. אתה צריך להתגבר.”
הוא שתק ואני הסתכלתי עליו וחיכיתי שהוא ידבר.
הוא: “ומה עם הרגשות שלי אליה?”
אני: “אתה לא מבין שזו בגידה? תתגבר על זה. תגיד לה בחלום פעם הבאה לא. תראה איזו אישה מקסימה יש לך. תראה איזה חיים טובים יש לך. שמעתי שאתה גם בעל רפת בגודל לא נורמלי.” הוא חייך. “קח את עצמך בידיים. לא היית מאפשר לעצמך לבגוד באמת, נכון?”
הוא: “בוודאי שלא דוקטור.” והוא המשיך את מבטו לאישתו.
אני: “הסיבה היחידה שעכשיו כן עשית זאת זה בגלל שזה לא אמיתי. אז כאילו אפשרת לעצמך. אבל הגיע הזמן שתבין שזו גם בגידה ואתה צריך להפסיק זאת.
האווירה היתה רגועה בחדר כאילו כולנו נכנסנו ללב האוקינוס שהמים שלו היו חמימים, רגועים והלילה הגיח.
חיוכים עלו על פניו ומיד לאחר מכן על פני ופניה.
הוא: “אני מבין לחלוטין. אתה צודק. אני בגדתי עד עכשיו.” הוא מיד הסתכל לאישתו בעיניים פרץ בבכי מיהר לחבק אותה ותוך כדי אמר: “אני כל כך מצטער. אני כל כך מצטער.”
היא החלה לבכות גם, עטפה אותו בזרועותיה, ליטפה את ראשו ואמרה: “זה בסדר יקירי, זה בסדר. מעכשיו הכל יהיה בסדר.”
אני: “אנחנו עוד לא סיימנו. אומנם אתה מבין את הבעיה ואתה מוכן להתמודד איתה ועברנו כרגע חלק מאוד חשוב. עכשיו עובדים על חזרה לדרך הטובה. אבל צריך לדעת גם למה זה התחיל ומי זאת. אתה מבין?”
פניהם היו קפואות. הם הנהנו.
הצעתי שילכו הביתה. רשמתי לו מרשם קל וקבעתי איתו פגישה לעוד שבוע.
לאחר שבוע הוא אכן הגיע.
אני: “מה שלומך?” הורדתי את ראשי למלא את הטפסים. לא נשמע דבר חוץ מפסיעות שקטות ומתונות. הרמתי את ראשי, הבטתי אליו, הושטתי את ידי לכיסא: “בוא, שב בבקשה”. הוא ניגש בעדינות. “מה קורה איתך?”
הוא: “אה… בסדר, בסדר.”
אני: “איך היה השבוע?”
הוא: “היה בסדר.”
אני: “למה אתה נראה ככה? מה קרה?”
הוא: “הולך מצוין דוקטור. הקשר שלנו מאוד משתפר. אני פשוט מפחד ממה שננתח ונגלה עכשיו.”
אני: “אל תפחד. אני פה איתך ואני אומר לך שאין לך מה לפחד. ההפך. ברגע שנוציא את זה ממך אתה תרגיש משוחרר. אולי הכי משוחרר משהרגשת מעולם.”
ביקשתי ממנו שישכב על הכורסה וייקח את הגלולה. אני נוטה לתת למטופלים קצת חרדים את הגלולה הזו בשביל שהם יירגעו. אני רוקח אותה בעצמי ועושה אותה חצי מהכמות האמיתית יחד עם מים.
הוא נשכב על המיטה לאט ולקח את הגלולה.
“אני צריך שתעצום עיניים. ותירגע. אני פה איתך לאורך כל הדרך. כל הזמן. תהיה רגוע. שתי ידיים פרוסות לאורך גופך. בקרוב אתה תרגיש עקיצה קטנה בידך.”
חיכיתי כמה שניות. הרכנתי את גופי מעליו ושאלתי: “אוקי, אתה מרגיש?”
הוא עשה פרצוף קטן והשיב: “כן.”
אני: “טוב זה קצת יתעצם וברגע אחד זה יעלם, אוקי, תגיד לי מה אתה מרגיש.”
הוא אכן אישר את זה. זה קצת כאב לו. הוא תיאר זאת כשרפה ואז בבת אחת אישר שזה חלף.
ליטפתי את ידו. “זהו. עכשיו רק להירגע ולעשות מה שאני אומר.” לא עשיתי כלום. זו דרך שלי לקבל מדד מסוים על המטופל. זה גם עוזר לו לביטחון.
“אתה יודע מה השעה עכשיו?”
הוא: “לא, לא ממש?”
אני: “אוקי. אתה צריך להירגע אפילו יותר. תהיה הכי רגוע שאתה יכול. תתחיל לחלום. תתחיל לישון. השעה עכשיו 3 בבוקר.”
הוא חייך קצת. “אוקי” השיב.
אני: “מה אתה רואה?”
הוא: “אני נמצא מול בית.”
אני: “נו, אז למה אתה מחכה. תיגש אליו ואל תפסיק לדבר.”
הוא: “יש שביל עפר חום כזה מתפתל. רעפים אדומים. כאילו נמצא בקרחת יער. לא. לא יודע יש קצת עצים מסביב. אני פותח את הד…”
מיד קטעתי אותו: “לא. לא. תצא מהר. תדפוק קודם.”
הוא: “או… כבר מאוחר יש אישה מבוגרת ומכו…”
אני: “אל תדאג החלומות שלך לא שומעים כלום.”
הוא: “מכוערת. שמלה סגולה. היא מזמינה אותי להיכנס. אני נכנס. הבית נראה כמו אורווה גדולה. יש מטבח וקש בצד. כאילו לסוסים. אנחנו הולכים למטבח. אני מתיישב. היא הולכת ובוחשת משהו בסיר. אני כאילו מרגיש שאני הבן שלה ושלא הייתי בבית כמה שבועות. היא שואלת לשלומי ורוצה שאני אספר. אני מספר לה. אני לא יודע מה אני מספר לה.”
הוא לא היה שקוע מספיק. “אתה עושה מצוין. אתה עוד מעט תרגיש בדיוק באותו מקום עוד פעם אותה עקיצה. אל תדאג, תמשיך.”
הוא: “השעה מאוד מוקדמת בבוקר. יש כמה קרני אור שנכנסים דרך החלון ומאירים את המקום חלקית. עצוב לי. אני אוהב את האישה הזאת אבל אני יודע שיש משהו לא בסדר. היא מוזגת לי מהסיר נראה כמו מרק שעועית ירוקה או משהו כזה. אני רואה גם פטרוזיליה. אני מודה לה עם הראש. אני ניגש אליה. עומד מאחוריה ומחבק אותה בזמן שהיא עוד בוחשת. היא מחייכת. פניה הופכות למשהו אחר. מאחורי יוצאים מן הצללים כל מיני רעים. אני בורח. היא אומרת לי רגע לא סיימתי את המרק. אני יוצא ליער. רץ. הם לא אחרי. אני מחליט להמשיך לנוע. לא להפסיק. אני פתאום מגיע לסוף היער לעיר שבה אני פוגש את… את…..” הוא הרים את ראשו מעט.
בולסייז אמרתי לעצמי. מיהרתי להניח כף ידי על מצחו ולא לתת לראשו לעלות. הוא נרגע והמשיך.
הוא: “אני רואה אותה מרחוק. היא מחזיקה משהו ביד. שקיות מהסופרמרקט. אני עוקב אחריה. היא מגבירה את הקצב וגם אני.”
אני: “אני פה איתך. היא לא בורחת ממך הפעם. אתה מבין. אתה עוקב אחריה.”
הוא: “היא עולה במדרגות. אולי זה לביתה… היא שמה לב אלי. אני ממש קרוב אליה מנסה להתחבא מאחורי איזה עץ בעציץ שליד המדרגות שלה. אוי לא. זה, זה שוב. העצב. היא כועסת. מאוכזבת, לא, כן, והיא מרחמת. היא ניגשת אלי. אני לא זז. עיניה דומעות. היא כל כך יפה. היא כל כך יפה. היא מתחילה לנוע אחורה. מהר. היא כבר רחוקה. היא באופק.”
אני: “אל תוותר, אחריה.”
הוא: “היא כבר הלכה לאיבו…”
תפסתי בחולצתו חזק וניערתי אותו. הגלולה כבר עשתה את שלה. הוא לא התעורר ונשאר בשלו אבל הוא מרגיש. אמרתי בקול צפוף וצעקני בשקט: “אתה לא מוותר. אתה מוצא אותה ועכשיו. תנוע. אתה תמצא אותה.”
הוא: “הינה אני מנסה להגיע אליה והיא כבר עפה. עפה אחורה. גופה עומד והיא פשוט מסתכלת עלי והיא עצובה. גם אני עף.” הפה שלו התחיל להצטבר בנוזלים. הערתי אותו.
זאת היתה הפגישה הראשונה וכל פגישה השתפרה. הלך ממש טוב עם הזוג הזה. לאחר כחודש הוא הצליח להיפרד ממנה. הוא המשיך לעדכן אותי בטלפון ובפגישות חד שנתיות והיא עדיין הייתה מופיעה בחלומותיו מידי פעם, לא כל יום, אך הוא לא הרגיש דבר אליה. הוא חשב והרגיש אליה כאל ידידה רחוקה.
הקשר ביני לבין הזוג אף התחמם והתחזק לרמה אישית ועד היום אני בקשר איתם. הם טורחים להזמין אותי מידי פעם אל הרפת, שהיא אכן הרפת הכי גדולה שראיתי מעולם, ואנו יושבים בחוץ ושותים כוס תה חם מתבלינים שגדלים ברפת. היא ואישתי עדיין לא נפגשו ותמיד חשבנו שזה יכול להיות מעניין. היא סיפרה לי שהיא הכירה את אישתי ושהיא אף שמעה מחברותיה הטובות שהיו תלמידותיה המצטיינות אגב, שהיא מרצה מצוינת.