אני נמצא בתחנת אוטובוס. ופתאום מישהו שולף סיגריה ומתחיל לעשן.

“באמת?!” אני שואל את עצמי. “עד כדי כך אתה טמבל ולא רואה?!” ממשיך עם התסכול.

הרי זה לא בסדר לעשן כאן. הריח והחומרים המסוכנים מגיעים אלי. למה זה בסדר? למה הוא מרשה את זה לעצמו בכל כך מובן מאליו? למה זה סטנדרט? ברור שהתשובה כנראה תתחיל בזה שפעם היה המון המון אמורפיות כאן בארץ וזה משהו שנשאר. אבל ברור לחלוטין שזה לא בסדר.

הרי שאם אקח עכשיו מקל ארוך ודק (כאנלוגיה למרחק שלו ממני שבטל בשישים כי הרוח מעיפה הרבה מהעשן עלי בכל זאת) ואתחיל לתחוב אותו איתו, הוא יתעצבן נכון? ברור שכן. אבל מה ההבדל בין זה לבין הסיגריות? מה? שבסיגריות הוא לא נוגע בי ואני כן נוגע בו עם המקל? הרי זה טיעון לא נכון כי הוא נוגע בי עם העשן שלו. אני מחזיק מקל שמגיע עד אליו ואני דוחף אותו והוא נכנס אליו והוא בצורה מקבילה מחזיק עשן בריאות שהוא דוחף עם הגוף שלו שמגיע עד אלי ונכנס אלי.

טוב טוב. אז נעשה משהו אחר. אשלוף את הגיטרה החשמלית שלי עם המגבר העוצמתי מהקיטבג הדמיוני שלי. אכוון את המגבר לעבר אותו בחור מעשן, אשים פול ווליום, אבחר דיסטורשן ואתחיל לנגן הווי מטל. מה? הוא שוב יהיה מופתע? הוא שוב לא יבין את הקשר? עכשיו אני גם לא נוגע בו. אה, אני נוגע בו עם גלי הקול שאני מטיח בו?

כלומר, למה סיגריות זה בסדר? במה זה שונה? הוא, עוד משאיר לי רעל דביק על הבגדים והעור שאצטרך לנקות כשאגיע הביתה. אני גם נושם את החומר הזה אל גופי. זאת אומרת אני לפחות צריך קצת לדפוק לו את עור התוף. לא הרבה, רק קצת. מצב שני, נכון, מהסיגריות הגוף בדרך כלל נפטר עם הזמן ונזק בעור התוף זה לצמיתות.

טוב אז אבחר ברובה רנטגן לשגר עליו קרניים. הוי, אני שוב מגזים.

אז משהו יותר יומיומי. משהו שגם עושים והוא נורא באופן החברתי שלו. אני פשוט אלך ואעמד לידו. אווירה פסטורלית, הכל רגוע, רק הוא והסיגריה ויש איזה יקום סביבו. ואז אני מתוך היקום שלצידו, אפציע את הפלאפון שלי החוצה ואתחיל בקולי קולות לקרוע את השקט הרגוע. צעקות ותלונות ל”איש” מעבר לצד השני. את זה אני בטוח שהוא כבר יבין. אבל הוא פשוט יתרחק ולא ישאר עם איזו מתנה עליו ובתוכו אחרי שניפרד כמו שהוא עושה לסובבים אותו.

אז התחלתי טרנד. אני פשוט מסתובב עם “בועות” בכיס – הבקבוק הקטן עם החישוק על מקל ומים עם סבון. כל פעם שמישהו לידי מעשן במצב סטטי, אני פשוט שולף את הבועות ומתחיל להפריח אותן לאוויר התחנה. כמובן שאני משתדל שזה יעוף לעבר מטרת המעשן. ומה אני אגיד לכם. כל פעם שהמעשן מתלונן אני פשוט פוצח בויכוח הרגיל ומלקק את האצבעות. אני שואל “מה הבעיה?” תמיד הם משיבים איזה משפט כגון “אם אתה יכול להזהר קצת כי הבועות פוגעות בי”. אני תמיד מתגרה עוד לפני הפאנץ’ ושואל בתמימות – “מה הבעיה עם זה?”. אז תמיד הם נכנסים למוד של ‘אני צריך להסביר לדביל הזה דיון מובן מאליו’ ומתחילים להסביר שזה “פוגע להם בפנים”, “זה משאיר דביק עליהם” ופעם אמרו לי אפילו “זה עושה כתמים על הבגדים”. ואז אני תמיד אוהב עוד קצת לעשות קבצ’ לפני הפאנץ’. אני תמיד עונה להם בצורה שהם מבינים שאין עם מי לדבר כמו “אני לא רואה את הבעיה עם זה”, “דווקא יש לבועות ריח נחמד כדאי לך” או האהוב עלי “למה שלילי? תנסה לתפוס אותם, זה כיף” ומשאיר תמיד חיוך ענקי על הפנים. זהו, בשלב הזה הם תמיד כבר רגוזים מאוד, הם חושבים שאני הדביל והם בעלי השליטה, הם כבר מזמן מחוץ ל”זון” הרגוע שלהם ואז בדרך כלל, לא תמיד, הם עונים לי משהו קצת תוקפני או אגרסיבי. ואז מגיע הזמן שלי לפאנץ’: אני מוריד את הפרצוף המחויך והדבילי שלי ומותח את פני הסגן אלוף בצבא הרציני ותוקף: “אז למה אתה חושב שלהעיף עלי ת’עשן סיגריות החרא שלך לפנים שלי זה בסדר?! הא?! יש לך ריח מסריח, זה נדבק לי לבגדים וזה דופק את הבריאות שלי! מי אתה שתדפוק את הבריאות שלי הא?! ואתה בוכה לי על קצת סבון?!”.

זה השלב שבאמת כל אחד מהמעשנים מגיב קצת אחרת. אבל בגדול כולם תמיד נכנסים לשוק מה נפל עליהם. הם הוציאו סיגריה רגילה, קצת להעביר את הזמן ובערך בפחות מדקה הם גילו עצמם עם אותה סיגריה ביד ולחץ דם גבוה לא יודעים מאיפה המשוגע הזה נפל עליהם. כמובן שהם המשוגעים בסיפור ואני הלא נורמלי. אם הם קטנים ממני, אני בדרך כלל גם שופך על הבגדים שלהם את המים עם סבון ואומר עוד איזה משפט שבבסיסו ה”תתבייש לך” הישראלי הסטנדרטי בויכוחים.

אז… לסיכום. ישנו סטאנדרט דפוק שזה בסדר לעשן ליד אנשים אחרים. זה דפוק כי זה מלווה בהשפעה על הצד השני והשתדלתי להמחיש זאת. אני מציע להתחיל להילחם במעשנים הקירבתיים עם בועות סבון ועמידה איתנה. שכל אחד יבחר לעצמו סגנון “לחימה” אבל הרעיון הוא להתחיל את המערכה עם כלי הנשק “בועות סבון”. בהצלחה למי שרוצה לנסות.