אני גולש לעתיד בדמיוני. יודע אני שלא אחיה לנצח ושגם אהובי לא. מפעיל את הגיוני ותקוותי ורואה את הרצף העתידי באשר לחיים ולמתים בקרבי. עוצר בנקודה מסוימת בזמן לא ממשיך הלאה. חושב שוב על כך שעד כה מתו חלק מאהוביי. חושב עליהם. חושב על מה שהיה ומה שהיה בעתיד. ואז חוזר להווה ורואה אני את אהוביי הגדולים שמתו, כמו רוחות. כרגע חזרתי לעבר ויש לי עוד הזדמנות לחיות עימם, לשהות עימם, לשאול שאלות. ואז כשנוצר וויכוח אני מתעצבן נורא. על הויכוח ועל כך שזמן קצר זה אנו מבזבזים על ויכוחים במקום על הדברים הטובים. ואז אני חוזר להווה המציאותי פעימות ליבי עדיין הולמות חזק מההתעצבנות שחוויתי בהיותי בעבר מן העתיד, מבין שעדיין הזמן הוא קצר. הוא קצר כי הוא לא לנצח. כל זמן שהוא לא לנצח קצר. גם 5,000 שנה אשר פי כמה וכמה מאורכם של חיים רגילים הינו קצר. כי אז זה אומר שבסופו של דבר יגיע הסוף. לכל דבר שיש לו סוף הוא קצר.

והמחשבה הזו גוברת עלי. כל האנשים מסביבי מצטיירים בפניי כרוחות. הם ימותו. הם מתו פשוט עוד קצת הלאה. המחשבה הזו שהם מתו גוברת עלי. הולך בצעדים בינוניים עם ראש כפוף. כל פעם שאני מביט לצד אני רק רואה רוחות. קשה לי עם זה. עצוב לי עם זה. הם מחייכים. “תפסיקו!” אני צועק. “למה אתם לא מבינים את הדבר?”.

רוחות חיים לעד. כדי להיות רוח צריך להיות קודם חי. זה כמו שבשביל להיות צפרדע צריך להיות קודם ראשן. אבל זה לא נראה לי הגיוני. ואולי כן. כן.

מצליח לחזור למציאות שהיתה עד כה בחיי. אנחנו עכשיו כאילו בתוך הביצה של התרנגולת מתבשלים. תעשו מה שבא לכם זה לא משנה. הטבע גורם לנו לעשות מה שאנו עושים בין כה וכה. אנחנו סתם חלקים כמו המרכיבים של הביצה מבפנים. נמות ונהפוך לרוחות, כמו שבוקע אפרוח, כמו שבקעה הנקודה הסינגולארית של היקום. האפרוח חולם והוא לא יודע מה זה החיים האמיתיים. עוד מעט יפקע ויראה וגם אני עוד מעט יראה. אבל איך זה שאני יודע שאני אבקע, האפרוח לא יודע את זה. אבל מצד שני למה הוא בוקע ולא נשאר בתוך הביצה?

הכל אמרתי בקול רם. חברי ששמע אותי תופש אותי בזרועי ומוביל אותי לספסל. לוקח ממני את הבקבוק וויסקי ואומר לי ששתיתי מספיק. “מזל שאתה כאן” אני משיב לו. “אחרת לעולם לא הייתי מגיע למקום יותר טוב בשבילי. אני יכול להתלות רק בך חברי ורק לזה אני מאמין ומרגיש.”