אני יושב במכונית מחוץ לביתו של חקלאי שאני אוהב, שמוכר פירות שהוא מגדל. צהריי יום שישי, השמים כחולים ויפים עם מעט עננים ציוריים שנראה כי מכחול משכה אותם קמעה והשמש מזכירה לי את השמש שאני רואה רק בגובה ממטוס כשהיא לקראת שקיעה. השער של החקלאי סגור אז אני מרים אליו טלפון אבל הוא לא עונה. אני מחליט לשלוח לו הודעה ולחכות. אולי יפתח את השער בקרוב ואוכל לקנות חלק מהפרות האורגניים הכל כך טעימים שלו שמוכר בזול ועם חיוך ולבביות שובעת. ובינתיים, תוך כדי שמצאתי את עצמי קצת בוהה בשמיים וקצת ברוח מזיזה את ענפי הדקל שמולי, חשבתי לעצמי האם אעבור על המיילים או אקרא קצת בוואי נט, תוהה לעצמי איך אשתמש בזמן. אבל תוך כדי חשבתי לעצמי כמה נעים לי פשוט לבהות בטבע. וחשבתי על זה באותו הרגע, שבוודאי זה מוצדק. כי בטבע בטח היינו מסתכלים הרבה פעמים על הטבע. היינו הולכים הרבה או יוצאים לעיתים מרדיוס השבט ועוצרים קצת לבהות בטבע הגדול, הביתי והאימהי. לכן זה ‘חוקי’, לכן זה בסדר מצפונית, שפשוט אנוח לי ואסתכל עליה, על אמא טבע, קצת, כי זה מי שאני אמור להיות כשאני אמיתי.