אני זקן מאוד עכשיו. אני נמצא בבית אבות. אני מאוד מוגבל, רוב היום בכיסא גלגלים, כבר לא יכול ממש לתפקד בעצמי. אין לי הרבה כח ואין לי הרבה חשק. אני מתקשה להבין בכלל מה לי ולי. כל חיי הייתי בתזוזה ועכשיו כאילו סיימתי והכל הולך לכשעצמו בלי תלותי. אני הולך לחלון ומביט דרכו. השעה שבע בבוקר וזה נראה בחוץ כמו כל בוקר מאז נולדתי. השמש, עוד נשאר קצת טל, קצת קר בחוץ. מה אעשה היום, כמה אעשה היום, לאן אעשה היום? אני כבר יודע את התשובות לשאלות אלו שכן הן שאלות רטוריות בעבורי, שאלות שבעבר היה לי תשובה עליהן רק לאחר מעשה דהיינו בסוף יום ואפילו יותר מזה. לא עוד רוחי בי כפי שהייתה בי. לא עוד. זקן אנוכי מביט השמיימה יודע שעוד מעט אמות. כך אמות. אין עוד הפתעות, אין עוד התפתחויות. זה גם לא הישרדות אלה מצב סטטי. תשובות החיים אין לי, חוץ מתשובה אחת – איך זה לחיות חיים.

אני בשלב מסוים, מבצע את שלי, תפקידי במובן אחר.

נכנסת בחורה צעירה לחדר. נראית כבת 21. היא גבוהה, מהממת. לבושה היטב. קינאה חונקת אותי. היא צעירה עכשיו יש לה את הזמן לעשות כרצונה. כמה אפשרויות לפניה. תענוגות לפניה. אני לא יכול לעשות כלום כמו פעם. ניגשתי אליה. שלפתי תמונה שלי כשהייתי צעיר. אמרתי כמה מילים אבל היא לא הבינה אותי, היא דברה שפה אחרת. היא עשתה פרצוף חמוץ והסבא שלה שביקרה לא הכרתיו והוא עשה לי תנועות של ללכת. האחות ניגשה, תפסה אותי והחלה דוחפת אותי אחורה מבקשת ממני לתת להם את המקום שלהם. התחלתי לצעוק: “ככה אני נראיתי, מה את אומרת על זה?!” אבל האחות רק המשיכה לדחוף אותי והבחורה המשיכה עם הפרצוף המוזר ולקחה את סבה למקום אחר. בטח חשבה שזה הנכד שלי ואני רוצה לעשות שידוך גיחכתי לעצמי. “את לא מעריכה כלום. חכי שאת תהיה בגילי אם תהיה בגילי. חכי שתהיה עוד רק עשרים שנה ותראי שאף אחד לא מסתכל עליך כמו פעם.”

האחות הושיבה אותי על הכיסא גלגלים שלי. היא הביטה בי במבט דואג וליטפה את ראשי. היא לקחה את התמונה ממני והביטה בו. היא הביטה בי ואמרה: “הייתי יוצאת איתך. אבל ככה קרה ולכל אחד היה את הזמן שלו. אולי בגן עדן נכיר אחד את השני יותר לעומק.” היא איכשהו ידעה תמיד מה להגיד. הרכנתי את ראשי לצד והנהנתי לחיוב. הושטתי לה יד ולחצנו ידיים. “אתה חמוד. ואתה זקן ואתה צריך לקחת את התרופות שלך עכשיו” המשיכה והלכה להביא לי את התרופות. כבר חייכתי.

הסתכלתי על ידי שכרגע נלחצה על ידה. ראיתי את הצלקת על אגודלי שקיבלתי בגיל 12 שנפלתי מהעץ אגוזים שהיה לנו בגינה. עדיין יש לי את הצלקת הזו. פעם הייתי ילד. התחלתי להיזכר בהוריי ובתקופה הזאת. בשלושת האחיות שלי שכבר נפטרו. האחות חזרה. “הינה הכדורים”. אמרתי לה: “לפני שאני לוקח אותם אני צריך שתעני לי על שאלה אחת”. “אוקיי, מהי?” שאלה. “את רואה את הצלקת הזו?” היא הנהנה. “קיבלתי אותה שהייתי בן 12 שנפלתי מהעץ שלנו בגינה.” “כן” ושאלה “ומה אתה רוצה לדעת, אם אפשר לעשות ניתוח פלסטי להסיר את זה?” ופרצה בצחוק גדול ואני גיחכתי עימה. “די אני צוחקת, אתה יודע את זה, נכון?”. “לואיזינה” השבתי “אני כל כך הרבה שנים מכיר אותך, בטח שאני יודע שאת צוחקת. אני כבר מכיר אותך”. “אז מה השאלה, הכדורים מתחילים להיות לי כבדים ביד”. “אז כשקיבלתי את הצלקת לא היה לי רק צלקת, היה לי גם משפחה. 3 אחיות אוהבות, הורים אוהבים, היינו משפחה אוהבת ותמיד דאגו לי ועכשיו אין לי כלום. הם כולם מתו והמשפחה שהקמתי לא מבקרת אותי אפילו פעם אחת בשנה חוץ מאהובתי שמבקרת אותי בחלומות כל לילה. אז השאלה שלי היא בשביל מה לקחת את הכדורים האלה ולא ללכת בשביל שיוביל אותי אל משפחתי ואהובתי?”.

ראיתי על פניה של האחות שהיא הייתה המומה ולא ידעה מה להגיד אבל לא הנדתי עפעף. היא השיבה: “חבל” הפתיעה אותי ומיד המשיכה: “ומה עם החברים שלך, מה עם הרצון לחיות ולראות מה יקרה? ואולי תמצא אהבה חדשה כאן ואולי ימצאו דרך להאריך את חייך בעוד עשר שנים ממה שאתה חושב?”.

הבטתי בחלון לעבר השקיעה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה על משפחתי שנולדתי אליה ועל אישתי שאיננה לצידי יותר רק בתוכי. לא לקחתי את הכדורים. האחות הכריחה אותי לקחת אותם ולקחתי אותם אבל מיד לאחר מכן הלכתי לשירותים והקאתי אותם. גופי כאב כל הלילה ולא ידעתי כלום חוץ מצער, יגון ותקווה. “לויאנה” לחשתי לעצמי “אני בא אליך אהובתי” עצמתי את עיני, נרדמתי.

ביום למחרת התעוררתי כאשר מסיכת חמצן הייתה מחוברת לפני. בצדדים היו כל מיני אינפוזיות מחוברות לידי. הייתי במקום אחר. הייתי עדיין חי. ואז לפתע, בבת אחת, התחלתי להרגיש כאב עז חודר אל תוך כל גופי לכל חלקי. המכשירים החלו לצפצף והינה הופיעה אחות. היא עשתה כמה דברים. אני לא הסתכלתי והייתי שקוע בכאב ובמחשבותיי. הצפצופים הפסיקו. הרגשתי מטלית לחה על מצחי. סיבבתי את ראשי וראיתי את האחות מלטפת את ראשי. “כמעט הלכת לנו” אמרה. “אתה כבר ילד גדול אז אגיד לך את זה ישר ולעניין אתה הולך היום לראות פסיכיאטר”. היא רעננה את המטלית עם דלי שהיה מונח ליד רגליה וניגבה את לחיותיי. המשכתי להיות שקוע בכאבי ובמחשבותיי. היא המשיכה לדבר אבל כבר לא הבנתי מילה. דבריה נשמעו רק כמלמול אחד ארוך עם הרבה הד וברקע התחילו הצפצופים שוב. הייתי שלם עם עצמי.