זהו. זה רישמי. אני מתחיל להקריח. תמיד פחדתי מזה. כל חיי. כבר היתה תקופה שהייתי בשנות ה- 20 המוקדמות שחשבתי שזהו הגעתי לרגע, בתקופה כזו שנדמה היה לי שנשרו לי שערות מהראש יותר מהרגיל. אבל הינה, זה הגיע רק עכשיו. רק עכשיו אחרי שאני כבר נשוי + ואני כבר אחרי השלב של לקנות בית ולמצוא עבודה שמניבה גם פנסיה. אז עכשיו זה כאילו בסדר. עדיין עושה קצת חמוץ בלב שעוד לא הספקתי לתת את הפוש הזה כמו שצריך שתמיד רציתי לדוגמנות והינה עכשיו זה יכול ללכת לי. אבל אם להסתכל על זה קצת יותר ראליסטי הכל בסדר. ממש בסדר. הרי עד עכשיו היה סבבה ועד עכשיו זה מעל הממוצע בהרבה.

כמובן, שעדיין, איכשהו שאני רואה את ההקרחה זה לא עושה לי טוב. עד שחשבתי על זה שכנראה שזה מצוין שאני מקריח. כי זה ממש אחד הסימנים (ליד התקמטות העור למשל) לכך שאני מזדקן. ואכן זה גם מה שקרה, הזדקנתי עד כה. והסוף ידוע, מתים. וזה יהיה מפחיד כשיגיע הרגע. אבל אולי זה בעיקר מפחיד כשאתה חושב על זה כשאתה צעיר. אולי כשאתה זקן וכבר בקושי יכול לזוז אתה כבר מבין או מעכל או בסדר עם זה או אני לא יודע מה. אבל בכל אופן זה כנראה טוב שהגוף מאותת שאתה על כרטיס חד כיווני. הלו! תתעורר! אם לא עשית מספיק עד כה או שאתה צריך איזה פוש. וגם אם אתה על הגל הפעיל ביותר, פשוט שים לב לאספקט של החיים שהם נגמרים.

בקיצור, טוב לי שכשאני במספרה ואני רואה שאני מקריח. לפחות אני אמות ולא ביום אחד.