הלכתי לתומי ברחוב בדרך לצומת להתחיל משם את הריצה שלי. לבשתי את הגופייה הוורודה החדשה שלי עם מכנסיים שחורות נראה כולי פרש. עוד היה לי קצת קרם בשיער ששמתי כי היום הייתה פגישה חשובה בעבודה עם לקוחות. פתאום תוך כדי הירידה נעצר מולי ג’יפ, מישהי מורידה את החלון ושואלת אותי: “מה שלומך?”
עניתי: “בסדר?” מאוד מפוזאל
שאלה: “אתה חדש פה?”
עניתי: “לא, אני גר פה כבר 4-5 חודשים.”
שאלה: “רוצה להצטרף אלי לנסיעה? נצא קצת לבלות?”
היה לה חיוך ענקי על הפנים. נראית יפה. שיער שחור ארוך מטופח.
הייתי בשוק.
עניתי: “מה, את מנסה כאילו להעמיס אותי?” מנסה לשמור על קור רוח כמו ההוא מגריז
והיא, צחקה צחוק מתגלגל ותוך כדי לא עוזבת את ההגה שאחוזות על ידי שתי ידיה.
ענתה: “אפשר לקרוא לזה ככה. יאללה אתה בא?”
הייתי בשוק. שוק חדש. הרגשתי שאני נראה כמו סמור שהזדקף וקולט שהוא רגע לפני פגיעה של מכונית.
עניתי: “לא, לא..” זה מה שעניתי! הייתי עם פה פעור.
היא השיבה: “נו מה… אז בחורה מעמיסה בחור. יאללה. בו כבר.”
עניתי: “ואיך אני יודע שאת שווה, הא? אני רואה רק את הפנים. הרי ידוע שלא מתחילים עם אישה יושבת.”
היא חייכה. ניתקה את החגורה שלה. פתחה את הדלת ויצאה ונעמדה מולי. היא לא היית סתם רזה, היא הייתה כריזמטית חיצונית על. על! היא הייתה מדהימה. נראתה כמו איזה 1.78, השיער הגיעה לה כמעט עד המרפקים. ואני, אני… פשוט רציתי אליה. לחבק אותה. לקבל חיבוק ממנה. היא נראיתה כל כך, לא יודע איך להגיד את זה… מבטיחה. מבטיחה מכל הבחינות. מבטיחה, שאם אהיה אצלה יהיה לי נעים בידיה. היא היתה וואו אחד גדול.
ענתה: “נו? אני בסדר?” עם חיוך ענק ומדהים. פשוט הפנט אותי. “מה יהיה עם הפה הפעור שלי?” חושב לעצמי.
קשקשתי בראשי כמו עושה ריסטארט אנושי ומתחתי פרצוף יותר רציני.
עניתי: “מי את? למה אני? מה קורה.. מה הולך פה?”
ענתה: “סתם נו. אני עשירה טילים, רציתי קצת לבלות. אתה נראה כמו בחור טוב בשכונה אמרתי בו נשאל אותך אם אתה רוצה לעשות קצת גוד טיים. אני מבטיחה שבהתחלה נצא נדבר, אני אזמין אותך להכל ובכל שלב אם לא טוב לך רק תגיד, ונו הרד פילינגס, ותלך הביתה אני אפילו אשמח להסיע אותך הביתה.” שוב חיוך גדול. עיניים מבריקות.
“סעמק מה הולך פה” תוהה לעצמי.
עניתי: “וכן? אז איך את כל כך עשירה?”
ענתה: “אני מאוד חכמה. עשיתי אקסיט לפני כמה שנים של מיליונים. היום אני עושה הפסקה. אתה בא או לא?”
עניתי: “חכמה? מה למדת?”
ענתה: “הנדסת חשמל ומחשבים. תואר כפול. טוב אם אתה לא רוצה לא חשוב. והתחילה להיכנס פנימה.”
איך שאני פחדתי באותו רגע שאני מפספס את הצ’אנס של החיים שלי.
עניתי: “לא, לא! חכי רגע!” תפסתי את הדלת. “ואת מבטיחה שאוכל ללכת הביתה בכל שלב?”
היא חייכה. “כן. אני מבטיחה” שוב החיוך הזה עם העיניים המבריקות. “יאללה כנס כבר”
נכנסתי. קיוויתי שהכל יהיה בסדר…
שאלתי: “אוקיי. אם את באמת למדת הנדסת חשמל אני אשאל אותך שאלה מאוד פשוטה שהיא בסיסית לכל אחד שלומד. מאוד בסיסית. אם יש לי אינטגרל של פונקציה כפול דלתא של דיראק ממינוס אינסוף עד אינסוף למה הוא שווה?”
חייכתי חיוך ענקי כמו דביל
היא מייד ענתה. “נו ברור שלפונקציה עצמה בנקודה אפס”
היא עברה את המבחן. נקודה. מרגיש שאני רוצה לתת לעצמי כאפה ענקית ללחי ויחד עם זאת לסגוד למלכתי החדשה אם תאמץ אותי.
הפה הפעור הזה של מקודם חזר להביע כמה אני מרגיש דביל.
עניתי לה: “אני חושב שאולי ארצה להיות העבד שלך” עם חיוך.
לא יודע מאיפה זה יצא לי. זה היה מהקטעים האלה ש”אני” הייתי בצד והקשבתי לעצמי.
היא צחקה נורא. אמרה “די אל תהיה טיפשון” ואז לחשה “ואולי אתה גם תהיה” ושוב החיוך הזה.
עניתי: “מה? לא מפחיד אותך מה אני? ובכלל למה אני?”
ענתה: “אני לא מפחדת ממך. למדתי כל כך הרבה אומנויות לחימה שאני כבר יודעת לזהות טרף קל. אני מניחה שעשיתי איזה תואר אולי שניים והלכת לעבוד בהייטק ועכשיו חזרת הביתה וקצת ספורט. קצת משועמם מהחיים. בן אדם נחמד. בסדר. טיפ’לה שרירי, טיפל’ה מתאמן, בא מבית טוב.”
כן היא די סיכמה את מי שהייתי. לא משהו מיוחד, די פשוט עוד אחד.
לא שאלתי לאן נוסעים. בשביל מה. אני עם גברת מלכה מסתבר.
שאלתי: “איך קוראים לך?”
ענתה: “כבר אמרתי לך” וצחקה
התחלתי לחשוב. התחלתי להזיע.
אמרה: “צוחקת איתך. קוראים לי סיוון.”
שאלתי, אחרי שתיקה “נו ולא מעניין אותך איך קוראים לי?”
ענתה: “האמת שלא. בא לי לתת לך שם. יאללה “ינשוף”, אחשוב על משהו בדרך.”