כשהייתי ילד קטן אהבתי לאכול מההוא שמכר תירס בתחנה המרכזית. הוא היה בן אדם מסכן, זה הצלחתי להבין לבד אל אף שהייתי קטן ונאיבי. הוא נראה שהוא יותר מבוגר מגילו, שפוף, רזה, נראה שהסיגריות אכלו אותו כבר מבפנים, האייקיו לא עבר את גובה השרוכים. היתה לו עגלה שבה שני סירי פח ענקיים בהם היו מים חמים והתירסים.

לא אכלתי אצלו הרבה פעמים אבל כשאכלתי היה טוב והקונספט הזה של העגלה עם הסירים הענקיים והתירסים הגניבה אותי. בפעם האחרונה שאכלתי אצלו היה מאוחר בערב. חלפתי באזור עם ההורים שלי וראיתי אותו וביקשתי לאכול אצלו. ההורים שלי הסכימו. נתנו לי את הכמה שקלים שזה עלה וחיכו בצד. אני ניגשתי אליו וביקשתי תירס. היה בו חוסר חיים כל כך עמוק, כבדות כזו של החיים. אבל מישום מה חיבבתי אותו. אולי כי אפילו בגלל שכל כך קשה הוא בכל זאת כאן ומוכר תירסים כי צריך לעשות משהו. וזה טעים יוצא לו. הוא הרים את המכסה העצום שנראה כמו חלק א’ של מצלתיים, שלף את המלקחיים הענקיות שלו, ביד השנייה מפית דף, תפס עם המלקחיים את אחד התירסים מהמים הבוערים, שלף אותו החוצה, נתן לו כמה ניעורים מעל ים התירסים המבעבעים ושלופ – ישר לתוך המפית דף. “מלח?” שאל. “כן” בקול קצת חנוק וקטן השבתי. שילמתי לו ולקחתי את התירס לשימחתי.

חזרתי להורים עם התירס מאושר מוכן ללכת הלאה לכיוון הבית. כבר מאוחר. ואז אבא שלי חשב על משהו וחייך והביע את דעתו – הכל בעניין מוכר התירסים. לא ממש הייתי איתו. ואז אמא שלי פתחה את הארנק ואבא שלי הוציא משם שקל ונתן לי אותו ואמר “לך תיתן לו את זה” וחייך. השבתי משהו בסגנון “אבל זה רק שקל” ואבא שלי חזר ואמר זה בסדר לך תיתן לו. לקחתי את השקל והרגשתי קצת נבוך ללכת ולתת לו אותו. אבל אבא אמר ואני לפחות לא יוצא איש רע פה.

הגעתי לאיש שמוכר תירסים. ההורים חיכו בצד. מוכר התירסים הסתכל עלי ואני שלפתי את השקל ואמרתי “קח”. קצת הייתי במתח איך יגיב. זה רק שקל, שלא יעלב לי פה עכשיו. זה לא היה רעיון שלי! מבעד לפרצוף הסטטי שלו עם הכבדות ראיתי איזו תנועה מיקרומלימטרית של תזוזה באזור שבין הלחיים לעיניים. הפה היה פעור. ואחרי איזה שנייה כזו הוא שלף את היד שלו הניח לי על הראש והתחיל לברך אותי. ואני הסתכלתי עליו, מלמטה, קטן חמוד ונאיבי, עם התירס ביד 40% אכול אבל עכשיו מחכה אי אפשר לאכול וגם לא מנומס, והוא בירך במשך איזו דקה. הוא בסוף סיים עם “תהיה לי בריא ושההורים שלך יהיו בריאים ויזכו לחיים ארוכים”. השבתי תודה וחזרתי להורים.

נזכרתי ב”ארוע” הזה כמה פעמים במהלך החיים שלי. אף פעם לא חשבתי על זה לעומק ותהיתי לעצמי איך בעבור שקל אחד הוא בירך אותי ברכה שלמה. אבל בפעם האחרונה שחשבתי לעצמי על זה אני חושב שהבנתי. הרי “אם כל אחד” היה נותן לו שקל המצב שלו בוודאי היה הרבה יותר טוב. לא כל אחד שעובר ברחוב אבל כל אחד שקונה אצלו. הוא עומד שם בתחנה, נעשה חשבון, נגיד שקונים אצלו 100 אנשים ביום בממוצע על פני שבוע אז הוא היה מסיים עם טיפ של 100 שקל בסוף כל יום. זה יפה. זה עוד 700 בשבוע וזה עוד 2800 בחודש. כשאני חושב על זה איזה מסכן הוא נראה – אם בנוסף לרווחים על כל תירס הוא עוד היה מקבל 2800 שקל מתנה בסוף כל חודש – הוא יכול היה להיות במקום אחר לגמרי. אני חושב שזה לא שיש לו לב ענק, אלא פשוט האינטליגנציה שלו היא כנראה מעל השרוכים. וכן אני חושב שהוא נתן את הברכה בכלל לי תרתי משמע. כלומר גם ברכה אבל גם את ההבנה (שלקח לי זמן להבין) שלעשות טוב לאנשים יכול לעשות שינוי אדיר בעולם לו רק כל אחד יתמיד בזה בסביבה שלו. והוא נתן לי את הטיפ הזה שיהיה לי לחיים כדי שאהיה בן אדם טוב יותר אם לא הבנתי את זה כבר עד אז. יכול להיות שאני מגזים ולא היה כל כך הרבה מאחורי הקלעים אבל מה זה משנה, זה נחמד והעיקר שכולם שמחים.