לשיר מול אנשים תמיד גורם לי לחשוב שיש בו עוד אלמנט של אומץ לעומת כלי נגינה. כי אתה אחראי גם על הצליל עצמו. ויתרה מכך אי אפשר להחליף את הצליל. וישר שופטים אותך גם על איך שהקול שלך נשמע. וזה כמעט מיידי. או שאוהבים או שלא. כמו שטועמים מאכל.

כשמנגנים על הפסנתר למשל זה כאילו אתה אחראי על הנגינה אבל האחריות על הצליל זה כבר הפסנתר. זה לא אתה. זה שיש זריקת אחריות על חלק מהתוצאה הסופית איכשהו עוזרת. זה לא הכל אתה. ואם הצליל לא טוב תמיד אפשר להחליף פסנתר או מה.

אבל בשירה, אתה גם הכלי. זה מלחיץ. בפסנתר אם מישהו חושב שהצליל לא יפה תמיד נשאר ה”רגע, בו נחכה רגע ונשמע מה הוא מנגן ואיך”. בשירה זה מהר מאוד יכול להיפסל רק בגלל איך שהקול נשמע. לא משנה כמה הזמר יהיה מדוייק, וידע לקפוץ בין צלילים ומה שטכנית הוא ידע לעשות, הכל לא יהיה שווה אם הצליל לא יהיה טוב.

אחרי שאתה עברת מסה קריטית של אנשים ואתה יודע, מלשון ממש יודע, שהצליל שלך אהוב, אז הכלי שלך מקבל גושפנקה ואתה יכול להמשיך להתרכז באותו הרמה של הפסנתרן.