חבר שלי עבד פעם בחברת שליחויות בספרד לאיזה מסעדה מאוד ידועה ודי יוקרתית שם. הוא היה שם סטודנט וזה מה שעשה למיחיתו. הוא סיפר שהיה מקום אחד, איזו דירה, שנהג להזמין כל יום ראשון וחמישי אוכל והרבה. זה תמיד היה מסבך אותו לקחת את הכל על האופנוע הקטן שלו והיה תמיד צריך איזה שני נגלות כדי להעלות את כל האוכל לדירה. הדירה היתה ברחוב מאוד יוקרתי בלב ספרד, משהו שצריך לעלות כמה עשרות מיליונים. ותמיד תמיד כשהגיע, צלצל בפעמון ופתחה לו איזו אישה שלא דוברת ספרדית ובקושי אנגלית, מישהי מאיזו ארץ אסיאתית זרה. ותמיד היה לה פרצוף קר, היא היתה פותחת לו את הדלת, מצביעה על השולחן בכניסה ואומרת לו “here”. הוא היה שם את כל האוכל וזהו. לא היתה אומרת להתראות לא כלום מחכה שיעזוב וסוגרת אחריו את הדלת. אבל כמובן מה שהכי הרגיז אותו שהיא אף פעם לא נתנה לו טיפ. פעם אחת הוא ניסה להתעמת איתה אבל היא פשוט הסתכלה עליו עם החד פרצוף הקר שלה ולא הגיבה. הוא מאוד השתדל להסביר לה, הוא עם החוצפה הישראלית הלך עד הסוף עם ההסבר, אבל היא כאילו התעלמה מכל מה שאמר ומכל ההצגה שלו ופשוט אמרה לו “o.k. you leave now” וזהו.

יום אחד הגיעו מים עד נפש מה שנקרא והוא בדרך לדירה הזו עצר בצד, פתח את אחת המנות וירק פנימה. שוב הגיע לדירה הזו, שוב הטקס עם המוזרה האפתית. והוא. הוא לא הרגיש שום דבר רע. איכשהו הרגיש רק שזה יותר מסודר ככה. אז בפעם השנייה הוא חזר על זה שוב. עצר בצד בדרך לשם. פתח את אחת המנות וירק פנימה. אבל אז המשיך גם עם עוד כמה מנות. הגיעה לדירה. הטקס האפתי. ושוב רק הרגיש שככה זה מסודר. ודי מהר הוא הגיע לטקס די קבוע עם עצמו שהוא עוצר בצד בדרך לשם, ולאט לאט הוא גם שכלל את שיטותיו, שיטות שגורמות לך להרגיש שיש לך חלודה באוזן שאתה שומע אותן.

יום לפני שעמד להתפטר משרות המשלוחים כי כבר היה בימים האחרונים ללימודים וכמה ימים לפני החזרה לארץ, היה לו את המשלוח האחרון לדירה הזו, שכן זה היה יום ראשון. עשה את הטקס, הגיע לדירה, צלצל בפעמון. והינה. אף אחד לא פותח. “מוזר מאוד” חשב לעצמו. שוב צלצל וחיכה וכלום לא קורה ושוב צלצל ושוב חיכה וכלום. אז התחיל לצלצל כמו מטורף שוב ושוב ושוב, הוא היה כל כך טעון על הדירה הזו. והינה פתאום בבת אחת נפתחה הדלת במהירות. זו לא היתה אותה אישה חד פרצופית, אפתית, לא סימפטית, קרה שעמדה מולו. הפעם זה היה איש גבוה, מאוד מרשים, בחליפה שנראית שעולה כמו כל המשכורות שהרוויח ב 7 שנים שלמד שם. היה לו חיוך מקסים והוא שאל בחינניות יתר “כן, אנג’י לא פה היום. מי אתה ובמה אני יכול לעזור לך בבקשה אדוני?”. חבר שלי היה בשוק ופשוט אמר שהוא השליח. “אההה, כן, כן, כן, איזה יופי שהגעת. אנחנו כולנו רעבים פה מאוד!” אמר בקול מחוייך מאוד האיש הגבוה הנחמד. “אמממ…. אני מניח שבוא תיכנס, בוא אחרי תשים את זה פשוט בחדר הישיבות. אההה… אתה צריך עזרה?” שאל וניגש להרים חלק מהשקיות שהניח על הרצפה. “לא, לא, אדוני, אני על זה, הכל בסדר” השיב החבר שלי. “אה, אוקיי. אז בוא אחרי בבקשה” ענה האיש הגבוה שוב עם חיוך נחמד. החבר סיפר שהדירה הזו היתה עצומה. קומה אחת שנראית כאילו שרועה על איזה 1000 מ”ר. כשנכנסים לדירה יש איזה חלל ענקי עם שטיחים וספות והוא הוביל אותו לאיזו דלת בקצה. זו היתה דלת כפולה, גדולה ועבה מאוד מעץ וכשנכנס פנימה כמו קסם פתאום היה מלא רעש. היו בחדר הזה עוד כ 12 אנשים דומים לאיש הגבוה בלבוש וכולם עמדו ופטפטו. בבת אחת כולם עצרו והסתכלו עליו ואחד אמר בקול רם עם חיוך ועליזות “או, הינה האוכל הגיע סוף סוף. מה קורה היום? אנשים מורעבים!”. “איזה יופי שהגעת, הצלת אותנו” אמר אחד אחר, נתן לו טפיחה על הכתף ולקח ממנו את השקיות והתחיל לפזר. “תודה” אמר האיש הגבוה ובזמן שכולם משתלטים על השקיות האיש הגבוה שאל את חבר שלי “תשמע, אני פשוט לא מבין בדברים האלה כי אנג’י מטפלת לי בדברים מהסוג הזה, אתה מבין?”. החבר שלי לא ידע מה בדיוק לענות והאיש הגבוה המשיך “אז כמה טיפ היא בדרך כלל נותנת לך?”. החבר שלי השיב “היא אף פעם לא נתנה לי טיפ”. “מה? היא אף פעם לא נתנה לך טיפ?” שאל לוודא האיש הגבוה. “לא” השיב החבר שלי. האיש הגבוה אמר לו לחכות שנייה, הוציא את הפלאפון מכיסו וצלצל למישהו. החבר מנחש שהתקשר לאנג’י לוודא, כי הוא דיבר באיזו שפה אסיאתית, להפתעתו, ונראה שהיה מאוד מופתע. לאחר שיחה קצרה אמר “תשמע, אז כמה פעמים היית פה עד עכשיו?” שאלה האיש הגבוה. “לא יודע, אני כבר שנה וחצי כל ראשון וחמישי מגיע אז א….” והחבר שלי לא הספיק להשלים והאיש הגבוה חתך ואמר “אז יוצא כ 180 פעם אם אני מחמיר. והפעם צריך להחמיר!”. “חכה פה בבקשה” אמר האיש הגבוה והלך לחדר סמוך. האיש הגבוה חזר עם מעטפה הגיש לחבר שלי ואמר “קח. יש פה 180 פעמים, כי אמרנו שצריך להחמיר במקרה הזה, כפול 5 דולר טיפ על כל פעם, בסדר? אנחנו פיטים עכשיו?” שאל האיש הגבוה עם חיוך. “לא נשאר לי עוד הרבה כסף ספרדי, מקווה שהירוקים לרוחך” השלים האיש הגבוה. חבר שלי היה בהלם. הוא לקח את המעטפה תוך כדי מעיף מבט מסביב בחדר ורואה את כל האנשים האלה, שבאמת נראו לו מאוד נחמדים ומצליחנים, אוכלים ובולסים את כל האוכל בשקיקה כאילו לא אכלו איזה יומיים. “אנחנו מנהלים פה פגישות כל ראשון וחמישי אני וצוות המנהלים שלי ומאוד אוהבים את האוכל של המסעדה שלכם” ניסה להסביר משהו האיש הגבוה. ואיך שחבר שלי התחיל לצאת מהחדר אחד מהאנשים צעק לעברו “תודה! להתראות”. חבר שלי יצא מהדירה בליווי האיש הגבוה והיה קצת בהלם. לא ציפה שתהיה לו סטפה כזו גדולה של כסף בעוד 15 דקות ברגע שצלצל בפעמון בעצבים.

עד היום הוא בהתלבטות עם עצמו האם הוא מרגיש רע או לא עם הדברים שעשה להם באוכל. תמיד היה לו חוק להוסיף דברים שאם מישהו נורמלי היה יודע שזה הוסף הוא היה נגעל לאכול את המנה, אבל לא להוסיף דברים שיגרמו לקלקול כיבה למשל. שם היה הגבול שלו וגם הוא תמיד היה מחובר לרעיון של השבועה שנתן לפני בדיוק שבוע ימים דאז. מה שכן הוא למד איזה לקח. כשחזר לארץ כל הסיפור הזה העסיק אותו הרבה. הוא עלה על רעיון של לשלוח חומוס בהפתעה לכתובת הזו ביום חמישי עם פתק שמסביר שהוא ישראלי שהיה סטודט שם וכו’ אבל הוא לא קיבל שום תגובה חזרה אז אין לו מושג מה קרה עם זה והאם בכלל קיבלו את החבילה. כמובן שהחומוסייה המקומית טוענת שכן אבל לך תדע. על כל פנים, זהו, זה איזה סיפור שהחבר שלי סיפר.