המורה לגיטרה שלי אמר שהוא יותר מתרשם מילד קטן שמלחין משהו קטן מאשר מישהו עם טכניקה מטורפת שמנגן משהו מסובך של מישהו אחר. לא רק יותר מתרשם, אלא הרבה יותר מתרשם. אפילו לא שתי קצוות מסקלת רושם אחת אלא שני עולמות נפרדים שהראשון הוא סופר מעריך והשני פחות יחסית אליו.

הוא אמר שהילד הביא משהו חדש ואילו השני לא.

אני מאוד נהניתי לשמוע זאת. מפני שבאופן כללי מאוד הערכתי כל מה שהמורה שלי אמר והיה לי את הלחץ הגדול להצליח להיות טכניקן גדול בעוד שבמקביל מאוד נמשכתי לעולם האלתור. אז המורה כאילו פתר לי את ה”בעיה” שגרמה לאי נוחות.

וגם אני חשבתי כמוהו. היתה לי מחשבה כזו שעוד לא התבשלה לגמרי מהיותי ילד, עולם בו אין את סט הכלים לסגור מחשבות כמבוגר אבל יש את הניצני התחלת הוקטור מהאופי ומהאישי. ואני גם הגעתי מבית שהעריך מאוד את הטכניקה וסלד לאלתור. אז כאן היה לי כאילו חבר, מישהו שתומך ועוד המורה שלי שמאוד אהבתי והערכתי מה שהוא אומר.

גם אף פעם לא הבנתי איך יכול להיות שאוהבים את הטכניקאים אבל סולדים למאלתרים. והכוונה למאלתרים באופן הרחב גם ליוצרים. כי כשאני התחלתי ליצור משהו, ואני מבטיח שהוא היה נעים אוזן, ישר קיבלתי פרצוף מהאוהבי הטכניקאים. ולא הבנתי איך ולמה. הרי גם הטכניקאים מה הם מנגנים? משהו שמישהו יצר. אז אוקיי, המישהו שיצר את מה שהטכניקאים מנגנים הוא “יותר טוב” מהזה שלי, אבל ככה מתחילים לא? כולם מתחילים ממשהו. לא חושב שהמנגינות האלה הגדולות ביום הראשון נולדו. וזה לא שלא הבנתי, הנחתי שהם פשוט לא מבינים והם טועים ומיושנים במובן היבש, הלא פתוח, ראש קטן של המילה.

אז זה היה עם המורה לגיטרה שלי שהיה בחור רענן וצעיר שנשפך ממנו תמיד נהר של מגניבות. מצד שני היתה המורה לפסנתר שלי. פעם שאלתי את המורה לפסנתר שלי “מה הבעיה ליצור רובוט שינגן את כל היצירות הקלאסיות?” היא טענה בגיחוח שאי אפשר, זה לא בן אדם שמנגן. אז הבנתי שהיא כנראה גם “מיושנת” ולא מבינה כלום במחשבים או רובוטים. “מה ההבדל בן בן אדם שלוחץ על קליד לבין רובוט?” שאלתי. “הרי זה אותה פיסיקה” השלמתי את ההסבר של השאלה. אז היא נתנה איזו תשובה שהסתובבה סביב הדינמיקה. אז המשכתי להסביר שאין בעיה ליצור איזו דינמיקה שרק רוצים. הדבר היחיד הוא שכל פעם הרובוט ינגן את זה באותה הצורה כי ככה תכנתת אותו מצד שני גם פסנתרן בן אדם מנסה לנגן באותה הדרך שלו ברגע שסיים ללמוד את היצירה והשקיעה כל כך הרבה בלהצליח להוציא לפועל לנגן בדרך שהוא מאמין שהוא חושב ומרגיש שצריך לבצע את היצירה. חוץ מזה, אין בעיה ללמד את הרובוט כלומר לתכנת אותו שינגן בכמה אופנים את אותה היצירה, אם רוצים. המורה כמובן לא התחברה לתשובה והבנתי שהכל עבר מעל הראש שלה, אפילו לא נכנס דרך אוזן אחת ויצא מהשניה.

ואכן גם אני מאז וגם לפני וכנראה לתמיד אעריך יותר ילד שהביא משהו קטן וחדש לעולם מאשר טכניקן מטורף. כמובן שיש המון הערכה לטכניקן המטורף. מדובר על חבר’ה שנולדו עם כישרון ושהשקיעו רבות והגיעו לבמות הכי גדולות. אבל זה משהו אחר ממוסיקאי שיוצר. אלה הם מוסיקאים שמביעים משהו שכולם מכירים, בדרך שהם מאמינים שצריך או הדרך שהם מאמינים שהיוצר היה רוצה. אבל הואריאנס שלהם הוא רק בדינמיקה. כל המילים הן לא שייכות להם. זה כמו מישהו שיקריא טקסט של מישהו אחר. המקום תמרון שלו יהיה רק באיך להגיד את המילים ולא המילים עצמן. ברור שאם אותו משפט אומרים באופן אחר אפשר גם להבין את המשפט, עם אותן מילים, באופן שונה לחלוטין. אבל זו לא המסה העיקרית בנגינה אלא יותר המילים. כיף להקשיב לטקסטים מדהימים וכיף להקשיב לאנשים מקריאים אותם וכיף לשמוע אנשים תאטרלים שיודעים להקריא טוב. אבל יותר מדהים לראות ילד קטן מקריא טקסט נחמד שהוא כתב בעצמו ובעצמו, לדעתי.

כל פעם שאני שומע טכניקן אני רוצה כאילו לעצור אותו ולשאול אותו – “רגע, רגע, רגע!… אבל מה אתה יודע לנגן מעצמך?” אני מניח שהם יודעים לכתוב יצירה כי זה משהו שכל מוזיקאי מלומד לומד. אבל מעניין אותי היצירה שמגיעה ממנו, מבלי להתלות בחוקי המוזיקה והתחלה מנקודה רנדומית שהיא תמיד מפיקה יצירה כלשהי שבדרך כלל רגילה מידי מלשון משעממת.

כשאבא שלי שולח לי שוב פעם קטע עם הכותרת “איזה קטע” ויש מישהי מרשימה בטכניקטה (ובדרך כלל גם בהופעתה יש לומר) ישר עולה לי השאלה “אתה יודע שרובוט יכול לעשות את זה. אפילו כבר לא צריך רובוט אפשר שתוכנה תנגן זאת” אבל ברור שזה לא יהיה אותו הדבר. זה מתחבר ללמה אוהבים הופעות חיות. כי יש איזו הנאה, חוץ מהנגינה, לשמוע בן אדם בשר ודם מנגן זאת. אתה מתפאר לא רק מהמוסיקה אלא שזה מישהו כמוך, בשר ודם ולא זברה ולא נעליים שמנגן. ולמה? כי יש הזדהות. כלומר חלק גדול מההנאה לשמוע מוסיקה היא בשל ההזדהות ולא בגלל המוזיקה. כמו להסתכל על ספורטאי. אם יהיו רובוטים כנראה שהם יהיו ספורטאים יותר טובים אבל זה יהיה יותר כמו פעלולים יפים. זה לא בני אדם וההזדהות תחסר. כי ההזדהות היא מה שחשובה. זה גם למה אנחנו סולדים אם מישהו משתמש במכשיר או תכשיר שהופך את המקוריות שבטבע כבר למעבר מידי כי זה עובר את הטבעיות של הבשר ודם. וגם זו נקודה מעניינת שכן בעולמות מסוימים למשל רומנטיקה להרבה אנשים זה פחות יהיה משנה אבל כנראה שבאופן עקרוני העדיפות היא לטיבעי ואין בעיה להסתכל על הפעלול בתחום זה כי הוא מסב הנאה מספקת.

אז לסיכום היש מאין חוזר ונשנה. הוא קסום. ואני אישית יותר מעריך אותו מאשר אחד שיודע לבצע מתכון מסובך ככל שיהיה. מצד שני טכניקה של נגינה, של ספורט או של יופי ועולמות רבים אחרים הם דבר מעורך בשל ההזדהות. וכולנו נעדיף את הדבר המטורף ביותר בצורה הטיבעית ביותר ולחלקינו נמצא הנאה בדבר המטורף ביותר גם אם הוא אומר לצאת מהטבעיות מהתכשירים והמכשירים לבשר ודם עד לרובוטיקה מופלאה.