סה”כ לאינטואיציה שלנו מאוד מתאים מה שקורה פה בכדור הארץ. גם לא בכל מקום בכדור הארץ. גם מאוד עזר כל השכלולים שהכנסנו כגון: יצירת שבילים, בניית בתים, עד חשמל וחוקים מאשר להסתפק בדרכי הטבע, והמערות הפזורות ואור השמש, ירח וכוכבים והאינטואיציה האישית.

ומה לנו למקום אחר שמחוץ לכדור הארץ. זו סביבה שהיא בעיקר לא נועדה לנו. אנו ננסה רק למקסם את המקום שיהיה דומה לכאן. אולי אפשר לומר שאם יש פלנטה אחרת שדומה לכדור הארץ, אבל שוב, האידיאל יהיה כאן בעת שעוד לא נהרס.

אז מה גורם לנו כל כך להרים מבט למעלה ולחשוב איך זה להיות שם? כנראה פשוט הסקרנות הטיבעית. אבל כבר יש מספיק ידע להבין שאין ממש טעם עדיף מאשר הגלובוס שעליו אנחנו כבר שוכנים. אכן ברגע שיהרס כדאי שנלך. אבל לא בגלל זה אנו נושאים מבט.

אבל אולי על הפלנטה האחרת יש גם יצורים דומים לנו והם עדיפים לנו? יכול להיות. אבל קשה להאמין. וחיי החברה זה אחד הדברים הבסיסיים והחשובים ביותר לנו בני האדם.

זה כמו שנסתכל על לטאות שחיות באי קטן באמצע אוקיאנוס ענק. האי קיים שם מיליוני שנים ואף היתה אבולוציה בלטאות. האם הלטאות לא רוצות לצאת מהאי וללכת לאוקיאנוס? בבדאי שלא. המקום הטיבעי שלהם הוא האי. הן לא יודעות לצלול, גופן לא יחזיק בלחץ של המצולות, ואינספור סכנות עורבות להם בתוך האוקיאנוס. זה אכן מעניין איך אחרים חיים, אבל אין להם מה לחפש שם מבחינת מחייה. האם צורת חשיבה? טכנולוגיה? שיטות? ייתכן.

אבל אם יש אי נוסף רחוק רחוק מהאי שלהם, אולי כדאי להן להגיע לשם. אבל רק כדי להיות שם, לא כי יש להן מה לחפש באוקיאנוס. האיים פשוט צריכים לשכון איפשהו, והאוקיאנוס מחזיק אותם.

אבל כן יש איזה משהו טיבעי שעובד, שגורם לחשוב שאולי בכל זאת נועדנו למרחקים. יש לנו יכולת להעלות את הסף. הרבה אנשים למשל שחזרו מהחלל דמעו למחשבה שהיתה להם כשראו את כדור הארץ לראשונה מהחלל. זו התרגשות. זה לא להאמין. אבל! אותם אנשים שיהיו בחלל מספיק ימים, ואין צורך באמת בהרבה, מתישהו יתרגלו לזה. יש לנו יכולת להעלות את הסף בהמון דברים, וגם בדברים כאלה. כלומר המחשבה שבחלל נתקל בדברים שעולים על כל דימיון היא לא בעיה מבחינת ההכלה, כל עוד נדע להתמודד ויהיה מספיק זמן שהסף אצלינו יעלה.