היה זה מאוחר בלילה. עמדתי באמצע הסלון בשקט הלילי כשכולם כבר ישנים והבטתי אל החלון הפתוח דרכו נשבה אלי רוח קרה שנפחה בכל הסלון ובבית רוח טרייה. החזקתי יוגורט, הנשנוש הלילי שלי, ופתאום, לחלקיק שניה, חשבתי על כך שאני מבין שאני אמות וזה עצוב ומיד חזרתי. היה אוויר ממש טוב.

זה היה ממש להתנתק מהיומיום ולקפוץ גבוה מעל החיים היומיומיים – מעל המשימות ומעל הדברים החשובים שהם באמת לא חשובים ולהגיע לקצה מהותי כבן אנוש ייצור ביולוגי חיי ביקום זה, וממש לחוש את היגון הזה של ההבנה שאני הולך למות.

אני שמח. יש לי עוד זמן. אני מקווה. לפחות סטטיסטית. אני עדיין צעיר. אני טרם זקן או ממש מבוגר. חזרתי ליוגורט שלי ולשלווה הקרירה לטובה שמילאה אותי האוויר הטרי. טעים לי ואני שמח בחלקי. שמח שכולם ישנים בבית, בביתי, בביתנו. נקודת זמן זו היא מאושרת. אולי נראית רגילה מהצד אבל היא חתיכת אושר ענק מהצד שלי. ואני כרגע בנקודת זמן זו. חווה אותה. אין לי כל לעשות חוץ מאשר להמשיך כרגיל. אכלתי את היוגורט, נשמתי עוד מהאוויר שגרם לי לטוב, הנאה ואושר והתחלתי בהכנה לשנתי.

“לחיים חיים! לחיים”