הסיפור הבא מתרכז בסתיו של שנת 1902 בעיירה קטנה בשם ברנבאיי. שם חיו להם זוג מאושר שכבר היו בני ימים רבים ומרובים. הם ידעו שכל יום עלול אחד מהם לא להתעורר ביום למחרת, היו ראליסטים והכירו בעובדות הטבע.

לכן, כל לילה לפני שהיו הולכים לישון הם היו נפרדים כאילו זו הפעם האחרונה שהם הולכים לראות אחד את השני לבטח. הם ממש עשו מסיבת פרידה בחדר השינה עם בלונים, כוסית יין אדום חצי יבש האהוב על שניהם ואמירות קטנות על הכיף שהיה יחד ועל אהבתם העצומה אחד לשני.

בבוקר, היו נוהגים שניהם להקיץ בשעה שבע בבוקר יחדיו וכשהתעוררו הם היו תמיד רק מסתכלים אחד על השני במשך דקה או שניים ומחייכים ולאחר מכן פוצחים במסיבה שהם ביחד ויש להם לפחות עוד יום שלם להיות יחד.

הם בקושי רבו. ואם הם רבו הם השלימו אחרי דקות ספורות. מידי יום האחד היה מפתיע את השני עם כל מיני הפתעות נעימות.

אהבתם רק התעצמה מיום ליום. בחתונתם אהבו עד מאוד אך אהבה זו רק התעצמה וכשהגיעו לגיל זקונים אהבתם הייתה בשמים ולא ידעו יותר אושר מאשר להיות יחדיו. זה כבר הפך להיות רוב עולמם, האחד והשני.

יום אחד האישה לא הרגישה בטוב. הם הלכו לרופא והרופא בישר רעות. האישה גססה ולא נראתה דרך חזרה. הזוג אל ייאוש הלכו לחוות דעת שניה אצל רופא בכיר יותר מבית חולים בכיר יותר אבל זה הניב את אותן תוצאות.

תסכול עמוק אחז בגרונם. הם לא ידעו מה לעשות והם הרגישו מבולבלים, מסוחררים, הוזים, שיכורים. לא רוצים שזה יגמר. ככה פתאום אומרים להם שמחר לא הולך להיות כאתמול שלשום ולא הולך להיות יותר יחד אלא רק מוות אחד וחיים אחד.

המסיבה של אותו הלילה הייתה אחרת לגמרי. אף על פי שכל לילה חגגו כאילו זו הפעם האחרונה, הפעם זו הייתה מסיבה ללא שימחה, עם בלונים ישנים של המסיבה מהבוקר. הם הבינו שאף על פי שעד היום חגגו כאילו היום זה הלילה האחרון שלהם יחד זה שונה לגמרי כשיודעים לבטח שזה האחרון ואין תקווה. לא חושבים עוד על מה היה, אין עוד אימרות של הכיף שהיה ועל האהבה. המחשבה והרגשות תקועות רק במה שיהיה. עצב, חנק בתוך הגרון, אין מנוס, אין תרופה, אין תקווה. הבעל החל לפרוץ בבכי. לא יכל היה להתאפק. האישה ניסתה לנחם אותו אך ללא הועיל. הרכינה ראשו בחיקה במיטה ונתנו לזמן לעבור עד שנרדמו.

והינה, ביום למחרת והאישה פותחת את עיניה. חיוך ענקי נמתח על פניה ועיניה נפתחו. השעה הייתה רק שש. היא החלה למשש את כל גופה לבדוק שהכל במקום, שהיא אכן חיה, שהכל בסדר. היא הרכינה את ראשה על הכרית כדי להעיר את בעלה. הוא ישן חזק. היא הנידה את כתפו בחזקה אך הוא עדיין לא התעורר. היא התחרטה והחליטה להפסיק, שישן. שישן עד שבע. לא יכלה לחכות שיתעורר. איזו מסיבה ענקית יעשו היום במיוחד. עם כל הבלונים שיש בבית, הם יאכלו את כל העוגה שנשארה. המחשבות לא הפסיקו להטריד את מנוחתה, זה לא הפסיק להציק לה כאילו בולי עץ ענקיים הלמו אותה והיא פשוט הייתה חייבת לשתף את שימחתה עם אהובה. היא החלה לנער אותו בחזקה וקראה בשמו בקול רם אך הוא סירב להתעורר. היא המשיכה והמשיכה אבל הוא פשוט לא התעורר. ואז היא החלה לחשוב על הרע מכל התיישבה על ברכיה והחלה לנער אותו עם שני ידיה בכל כוחה צורחת את שמו. עינה הפכו לאדומות ודומעות. היא הבינה שהוא מת. ניעורה התחלש עד עצר ואז נפלה היא אל חיקו עם עיניים פתוחות ואין דופק.

שבע בבוקר הגיע והזוג עשה את מסיבתם יחדיו, במרומים. אך הפעם לנצח נצחים.