זה שוב קרה לי. ההרגשה הזו. יצאנו מהאוטו. היה כבר ערב מאוחר והאוויר עמד מלכת. והיה לי נחמד. במוחי מצב של רגשות נחת והכי טוב זה החיבור להרגשה דומה שהיתה לי שהייתי קטן. עוד לפני כל המתח והחיים. כשהייתי ילד והיה לי פשוט מאוד נחמד. אז חיבור למצב התודעתי הזה. יוצאים מהאוטו לכיוון הבית. ללא כל המחשבות של היום יום מהעבודה, על הסידורים ועל כל מיני דאגות, דברים שהרגיזו אותי ודברים עצובים. פשוט ההרגשה של ההווה ממש.

אולי אחד מהדברים ששחררו אותי בהרגשה הזו היא שהיא היתה נטולה המחשבה והמצפון המציק של ה”איפה אני עומד” וה-“צריך להספיק יותר בחיים”. בלי כל זה. פשוט עם המצב כרגע וזהו. ועכשיו אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים – הולכים מפה למעלה הביתה, לארוחת ערב, מקלחת, דברים נוספים ולישון.

ולמה שלא כל יום אהיה עם ההרגשה הזו? למה שכל הזמן ארגיש בתחרות? פשוט אנצל את הזמן כמו שצריך ואנסה למקסם, אבל בלי כל הרגשת הטינופת הזו. יאק. פיחסה. אולי יותר טוב פשוט בלי זה.