פעם הייתי בהרצאה שהסבירה על ענווה וכמה היא חשובה. זה המשיך לכך שאנו כבני אדם יכולים להגביה את הסף שלנו בתחומים שונים ושזה מסוכן. יש לנו סף לשובע אבל ניתן להעלות את הסף וזה עלול לגרום להשמנה. יש לנו סף לדברים גסים שמצחיקים אותנו אבל אפשר להעלות את הסף עד שזה מגיע למשהו שכדאי להימנע ממנו כי הוא קיצוני מידי. וכן, אם שומרים על הספים המקוריים בצורה ענוות ונותנים להם לעלות בצורה טיבעית ועדינה יהיו לנו עדיין חיים נהדרים, כי סף הסיפוק שלנו לא גבוה אבל אנו נהנה בדיוק כמו מישהו עם סף גבוה, פשוט נצטרך משהו פחות קיצוני ויותר אנושי כדי להגיע אליו.

אבל אני תוהה על העניין הזה של העלאת גירוי הסף. למה הוא קיים? האם הוא חשוב אבולוציונית?

עכשיו בתקופה זו של 2020 התחילו להאיץ חזק יחסית את נושא שליחת האדם לסיור בחלל. לא מזמן נחת שחקן מאוד מפורסם מסיור כזה. כשיצא מהחללית שאלו אותו בעודו עומד ליד החללית שהרגע היתה בחלל “איך היה?”. הוא התחיל לספר שזה היה מדהים המראה הזה של כדור הארץ, התפרץ בבכי והמשיך שזה מראה קסום וניסה להעביר את המסר שזה לא משהו שאפשר לדמיין בכלל וזה יוצא מגבולות הגזרה שלנו בני האדם.

אני מניח שרגשות עזים דומים עוברים על אסטרונאוטים שנשלחים פעם ראשונה לחלל. אבל לאותם אסטרונאוטים שמקיפים ביום ה- 200 את כדור הארץ בתחנת החלל, כנראה הקסם קצת יורד. כנראה הדחף של להסתכל דרך החלון אל עבר הכדור הכחול והיפייפה כבר פחות חשוב. כי, הסף עלה. גם בדבר הזה הוא הצליח לעלות. גם הרגשות העזים והמחשבות המיוחדות שהיו לסטאז’ר בפעם הראשונה שילד תינוק, כבר לא חוזרים כל כך בלידה ה 200 שלו.

ואני חושב שאם אכן נצטרך לעזוב את כדור הארץ כנראה נצטרך לעבור בין כוכבי לכת ו/או ירחים. כל זה יצרוך בלית ברירה, הסתגלות נפשית, מחשבתית, ריגשית ועוד, אבל הוא יצליח, כי יש לנו היכולת לשנות את הסף. גם מצבי קיצון כאן בכדור הארץ מכריחים שינוי סף אצל אנשים כדי לשרוד.

אז כל עוד “הכל בסדר” כנראה באמת ההוא צודק וכדאי לשמור על ענווה שתשמור על הספים שלנו. אבל לפחות נדע, שכשנצטרך, אם נצטרך, יש לנו יכולת הסתגלות.