נסעתי באוטו עם חבר שלי לירן. שמתי דיסק של צ’יק קוריאה ושאלתי אותו שאלה פשוטה – האם הוא מבין מה הוא אומר. אמרתי לו “תקשיב” והגברתי מעט. לאחר כשלושים שניות שאני מלא הסכמה עם צ’יק ומתענג על מה שאני שומע שאלתי אותו מה הוא הבין אם הוא הבין משהו. הוא השיב שלא. הוא רק שמע את הכמה צלילים הגבוהים, קצת צורמים בגלל הגובה שלהם. התשובה הזו מבחינתי זה כמו להגיד שהצבע של האדום הוא מאוד אדום בציור כלשהו. החבר מאוד חכם ועטור פרסים אקדמאיים. היום שנים קדימה מאותו ארוע, הוא רופא בכיר במחלקה פנימית ואת הקריירה הזאת התחיל רק לאחר דוקטורט שסיים בהצטיינות יתרה במקצוע אחר. מח לבן אדם לא חסר. אבל במוזיקה הוא לא שם. הוא רואה או שומע את המוזיקה בצורה רדודה אפילו טכנית מאוד של תדירויות שמודד עם האוזן. הוא לא מרגיש משהו מהמוזיקה. הוא יודע להגיד “המוזיקה נחמדה” או “המוזיקה נעימה” כשיש הרמוניה פשוטה קלאסית. אבל זהו. הוא תמיד אומר לי “שמוזיקה זה חור בהשכלה שלו”. וזה נכון. פעם כשהיה סטודנט החליט שזה עכשיו או אף פעם לא (עד הפנסיה לפחות) וביקש שאלמד אותו פסנתר. הוא לא נוטה לבקש דברים ובעיקר נותן מעצמו לחברה אז אני כי הוא כזה ובגלל שהוא חבר טוב, בן אדם לתפארת ואני אישית מאמין בפדגוגיה בפרט מוזיקאלית עשיתי את המקסימום שזה יצליח. ישבתי איתו בכל הכח כמו שרצה. אבל זה לא צלח. הדרישות של חייו האקדמאיים תפסו אותו. גם לא היה לו כישרון גדול מהכמה פעמים שנפגשנו על הפסנתר. כן היתה לו מוטיבציה והיה תענוג ללמד מישהו עם אינטליגנציה כל כך גבוהה ורוח כל כך חדורה שמנצלת כל דקה וכל שניה אפילו בחייו. אבל הוא נתפס כבן אנוש בחלק הזה של חייו. כישוריו המוזיקליים גם בהיבט הטכני הניגוני וגם בהיבט התפיסתי הריגשי לא דמו לאינטליגנציה האקדמאית שלו, האקיואיט שלו. שמעתי אותו שר המון בטיולים שעשינו יחד עם החבר’ה. זיוף זה לא מתחיל לתאר את מה שעשה. הוא הבין את המילים, הוא זכר אותן אך הוא לא שר. הוא רק הוציא אותן. הוא רק הכיר שירים עממיים. זהו. הוא לא מכיר מלחינים, הוא לא מבין באף סגנון מוזיקלי אחר. הוא לא מתעניין. זה לא מדבר אליו. בכלל הוא לא היה אומן. השיחות איתו תמיד מאוד טכניות. הוא בן אדם חמוד אבל אין לו מקוריות בשיחה. זה תמיד דברים “נכונים” זה תמיד דברים של “לקחים”. אין קשקוש. אין אלתור. יש הסברים וסיבות. אין רגשות. יש מה שצריך לעשות. הוא לא פסל או צייר הוא גם לא טבח הוא כלום שקשור לאומנות. אפילו הביגוד שלו הוא הכי טכני שיש. רק בגדים ישנים, וכאלה עם חורים “שלא גדולים מידי”. והבגדים הכי רגילים שיש. בד אחיד עם גומי זה המכנסיים. חולצה בצבע אחד, אולי כיס, זו החולצה. הכי פשוטים. גרביים לבנות כמובן פעם היה גם אפור. ונעלי ספורט, הזולות, שחורות כמובן. זה הוא. איך בן אדם כזה יעשה מוסיקה? איך? “תמציא סיפור של 3 שורות” – הוא לא יבין מה אני ארצה ממנו. אז לספר סיפור במוזיקה? אפילו לספר סיפור במוזיקה שכבר כתובה, זה יהיה תהליך מאוד ארוך. כי הוא לא שם.

החיווט הוא חזק. טכני. סיבתי-מחקרי. לכן הוא אלוף האקדמיה. אצלו הדימיון, היכולת לספר סיפור, אפילו סיפור ילדים, חלש מאוד. שזה עוזר כנראה לחלק הראשון – עוזר לפוקוס. אין שטויות. אין המצאות. זה לא שאני מיד הבנתי את צ’יק. אבל כשהפכתי למוזיקאי הבנתי אותו. וזה היה מיידי ומלא. וכמה הקשבתי לו. וכמה הוא מדבר. וכנראה שללירן לא היה את התשתית להבין את המשפט הזה שהשמעתי לו באוטו.