נסעתי לעבודה. כרגיל לא הכי מוקדם בבוקר. קצת עייף והתנועה כבר די כבדה. עוקף אוטו אחד, ואז את השני, כאן זה הטריק הזה של לנסוע בנתיב השמאלי ואז פתאום יש ואקום בכביש ושם לחתוך ימינה ולעקוף את כולם בשביל לפנות ימינה. פה עדיף נתיב שמאל כי מצד ימין יש חנייה שלפעמים אנשים יוצאים ממנה ואז מעכבים את הנתיב הימני. ואז הגעתי לתור הארוך ביותר של לפנות שמאלה. רמזור מספיק בסדר אבל בגלל ריבוי המכוניות שפונות שמאלה צריך להמתין 2-3 רמזורים עד שניתן לעבור.

והינה, משום מקום הגיע אוטו נמוך קומה ובזווית רוצה להיכנס ביני לבין המכונית שלפני. כולנו עומדים כי הרמזור אדום ואני מאוד לא מסכים עם התכנון של הנהג הזה. אני בוחן יותר טוב את החוצפן. מדובר על מישהי עם שיער מאוד מתוח ומושחל לתוך קוקו, יושבת ברכב שחור שנראה כמו איזה מכונית מרוץ מטורפת של פרארי. לא ראיתי כזו מכונית אף פעם. והנהגת אפילו לא מסתכלת לעברי. מצופה שיהיה איזו תנועת ידיים של בקשה מלווה בפרצוף מבקש. משהו. אבל כלום. היא מתעסקת בשלה. כאילו אני עוד “איבר” על הכביש שהיא צריכה להתעסק איתו. ומה עם כל התור שנמצא אחרי שהיא עקפה? “אה, עכשיו היא “שמה לב” שהיא צריכה לפנות” מגחך לעצמי. “נו באמת” אני מסכם.

המכוניות לפנינו מתחילות לנסוע ואני כמובן נדבק לרכב לפני ועושה אותנו רכב אחד ארוך. אבל הזאתי לא מוותרת ולא מוותרת ובסוף נכנסת בינינו. “למה את לא מחכה שניה, תיכנסי אז אחרי? למה בכח מנסה, מנסה ואז נדחפת?” שואל את עצמי. ומבחינתי זו היתה הכרזת מלחמה! היא אשכרה על הפרנציפ נכנסה ביני לבין המכונית לפני. לא חיכתה. לא הבינה את הרמז שאני לא שמח בכך. היא לא שאלה אותי בכלל. היא התמודדה איתי.

פנינו שנינו שמאלה. אני שם לב שמדובר בקליאנטית לא פשוטה. היא חותכת שמאלה, וימינה, ושמאלה, וגז, וברקס. כ-ל המכוניות בכביש הם איברים בשבילה שהיא צריכה פשוט להתמודד איתם. פשוט חוצפה. גם זה ממש מסוכן לסובב אותה. והמנוע שלה כנראה זה משהו מטורף, כל פעם שהיא מתחילה לנסוע האוטו ממש קופץ ומאיץ ונשמעת שאגה מאוד חזקה. מתישהו הצלחתי לעקוף אותה ואז שוב שנינו הגענו לחלק סתום ואני הייתי צריך לפנות ימינה. אני חושב שבשלב הזה היא כבר קלטה שאני קלטתי אותה ושיש כאן עניין של “משחק”. ואז שוב היא עשתה את זה. היא שוב חתכה את התור ופנתה ימינה. האמת שגם אני יכולתי לעשות זאת אבל לא רציתי לעלות על החתיכת פלסטיק הזו בכביש שמסתבר שלה זה לא הפריע.

לקח נצח עד שהתור הזה התקדם ועד שהנתיב ימינה התבהר ויכולתי לפנות אליו. חשבתי לעצמי שהיא כבר בטח רחוקה רחוקה. פניתי בשלוותי ימינה, ונסעתי ונסעתי עד שהגעתי לרמזור הבא שמסתבר שהיה מקולקל. ואת מי אני פוגש עומד אחרון בתור? כן, את החברה החדשה שלי. “איך את רק פה?” שואל את עצמי. “הרי היה לך מלא זמן, מה את עושה אחרונה בתור? מה? יכול להיות שחיכית לי?” תוהה לעצמי.

אז הייתי אחריה. שנינו בנתיב השמאלי. בגלל שהרמזור לא עבד הוא הבהב בצהוב ושמתי לב שאנשים חותכים בצומת ומשתלבים בנתיב השמאלי ולכן הימיני הרבה יותר מהיר. בצעדים הבאים כשהאוטו לפני התקדם קצת, שמרתי על קור רוח ולא התקדמתי ופתחתי פער בשביל שיהיה קל לתמרן את האוטו. שמרתי על קור רוח כי ברור שמישהו יכול להתפרץ למרווח הנוצר והמתנתי שתהיינה לי ההזדמנות שבנתיב הימני יהיה פעריסט פראייר. ואז זה קרה. ניצלתי את המרווח כדי לפנות ימינה והשתלבתי ימינה. והופ איזה יופי את מי אני פוגש מצד שמאל שלי? את החברה שלי. כמובן שהיא קלטה אותי ומיד התחילה לאותת ימינה וניסת להיכנס, כרגיל, לפני. חשבתי לעצמי “האם עושים בכוונה את הצורה של האוטו שיראה לי כמו חיה קטלנית כזאת? עם השאגה הזו? והגז ברקס גז ברקס של הנהג? שיעשה עלי רושם? שאני אשכח לרגע שזה אוטו כמו שיש לכולנו פה ואני אחשוב לרגע שזה חייזר שצריך לתת לו את זכות הקדימה?” עלי לא יעבדו השטויות האלה. לא נתתי לה להיכנס והפעם זה היה קל.

אבל, היא הצליחה כמובן להידחף מאחורי. הוי, כמה שזה עשה אותי מבסוט… בקושי אפשר להתקדם שלא לדבר על לעבור בין נתיבים אז היא תקועה מאחורי. איזה כיף. מתקדם קצת והיא אחרי. מתקדם עוד והיא אחרי. ואז פתאום נפל לי האסימון. יכול להיות שהיא עכשיו מודה שאני יותר מכיר את השטח. והיא רוצה להיות אחרי. זאת אומרת היא עכשיו סומכת עלי להוביל אותנו קדימה! הוי לא, אני נמצא עכשיו במשימה ואני נבחרתי להיות הקפטן. אני לא רוצה לאכזב את חברתי שאני מאוד מכבד את יכולותיה.

אבל לא היה יותר מידי מה לעשות. הכל פקוק. פשוט מחכים ומתקדמים לאט. בסוף אני פניתי ימינה והיא המשיכה לא ימינה ודרכינו התפצלו. לא אתגעגע אליה. אבל סופר מעניין אותי איך היא תיארה לעצמה את הסיפור הזה.