אני בא לרדת במעלית והיא תפוסה. אני אומנם גר דירה אחרונה אבל אין בעיה, מה שנקרא. יורד במדרגות והינה אני מגיע ללובי ואני רואה אישה מבוגרת, שכבר התכווצה, עם פרצוף כאילו גמור מעייפות שעושה טובה לעולם שהוא ממשיך בעולם יוצאת מדלת הבניין. בדיוק שנייה לפני זה שמעתי את הדלת של המעלית נסגרת. בטח היתה היא. אבל העניין הוא שהיא פתחה את הדלת עם כפפות. היו על הידיים שלה כפפות. והיא ביד אחת מכפופפת פתחה את הדלת ועם היד השנייה המכפופפת החזיקה שקית ענקית של זבל מגעיל. חשבתי לעצמי אולי היא בכלל המנקה. אני גם לא מכיר אותה. ובוא נגיד שהיא לא נראית מהטיפוסים שגרים פה בבניין. “חוצפן” יגידו לי. בסדר. שיגידו. מה לעשות?.. היא לא נראיתה כמו טיפוס של הבניין.

ישר שאלתי אותה, בנימוס התקפי, “תגידי למה את נוגעת בידית של הדלת עם כפפה? תורידי את הכפפה. היא בטח מלוכלכת”. היא הסתכלה עלי במבט מופתע אבל עם הפרצוף הזה של ששואל “החיים, מה אתם רוצים ממני עוד?” הזה שלה. “נו, תורידי את היד עם הכפפה מהידית, בבקשה”. היא מלמלה “וואי וואי, מאיפה נפלת עלי עכשיו”. השבתי לה “מאיפה אני נפלתי עליך? מאיפה את! נפלת עלי!? אני גר פה ואת לא נראית לי מוכרת, אני פותח את הדלת עם הידית הזו, מאיפה את נפלת עלי שאת עם כל הגועל נוגעת בידית והופכת אותה למגעילה מהזבל?”. “תגיד לי, מה אתה רוצה ממני?” שאלה. “שתורידי את הכפפה! מה לא ברור?!” השבתי. ואז זה אחד הקטעים שחירפנו אותי. אז היא פתאום חייכה קלות ואמרה “לא.. אתה לא מבין. הידיים שלי מלוכלכות כי אני מנקה. אני שמה את הכפפות לפני שאני יוצאת כדי שלא אגע בדברים עם ידיים לא נקיות. כאילו הם בסדר, אבל לא הכי נקיות אז ליתר ביטחון שמה כפפה, הבנת?”. “תגידי לי נפלת על הראש?!?!” צעקתי עליה בדימיוני והחזקתי את עצמי להתאפק. פשוט עניתי לה “בואי, תקשיבי, עם כפפות לא נוגעים בידיות פה בבניין. אני חושב שדווקא הידיים שלך נקיות יותר מהכפפות. אם הן מלוכלכות בבקשה תחזרי למעלה ושיטפי אותן, בכל מקרה בבקשה לא לגעת יותר עם הכפפות בידית. וגם שתדעי.. שאם לא תעשי זאת או אראה אותך שוב אני אדווח עליך”.

היא תקעה בי מבט רציני עכשיו. לא, לא. כל הפרצוף הזה של החיים מה אתם רוצים ממני, עף, ובמקומו היה פרצוף מאוד מאוד נוכח שהסתכל עלי. היא שתקה. לא היה לה מה להגיד. לפחות ככה חשבתי. כל הזמן הזה של ה”דיון” בנינו היא לא הורידה את היד עם הכפפה מהידית. ואז אחרי השתיקה הממושכת עם הפרצוף התוקע והתקוע הזה היא פשוט המשיכה להוריד את הידית ולצאת החוצה. אני צעקתי “הלו!” אבל זה לא דגדג אותה.

אז עקבתי אחריה. בגלוי. יצאתי אחריה, כמובן תופס את הדלת עם הרגל. עמדתי והסתכלתי. היא פתחה את הדלת של חדר הזבל. זרקה שם את הזבל ויצאה החוצה. לא טרחה לסגור את הדלת אפילו. ירקה איך שהיא יצאה ומלמלה משהו שנשמע כמו קללה של 7 מילים. כשיצאה מהחדר זבל היתה בלי כפפות. היא התחילה להתרחק ועוד העיפה תוך כדי תנועה איזה מבט אחורה עלי. היא הלכה והלכה והגיעה לתחנת אוטובוס. והינה אני עומד כחמש מטר ממנה ומתבונן. היא בכוונה לא הסתכלה לכיווני בעודה יושבת. אבל אחרי כמה זמן לא יכלה להתאפק ופנתה אלי “נו מה?!”. אני פשוט עמדתי עם פישוק וידיים שלובות והסתכלתי. “נו מה אתה רוצה ממני עכשיו, ראבק איך נפלת עלי פתאום?!” פנתה אלי שנית. “כלום” עניתי קצר ותכליתי.

האוטובוס לא הגיע. לקח לו זמן. איזה עשרים דקות עברו. אני כבר קצת יצאתי מהפוזה התפוסה והתחלתי להתהלך סביב קצת בשמיניות קטנות. חושב לעצמי על דברים. פתאום הגיע האוטובוס. היא קמה. לקחה את הדברים שלה והתחילה לעלות עליו באדישות ואיטיות. טוב זה לא שהיא היתה יותר מידי ספורטיבית אם לומר את זה בעדינות. ואני, אני מאוד התלבטתי אם לעלות על האוטובוס הזה או לא. מצד אחד “אני ממשיך” בזה שלי. מצד שני זה כבר אולי נחשב יותר מידי מטרד והיא כבר יכולה מאוד להתרגש מזה ויכול להיות מאוד לא נעים. ואני לא באמת חושב שכדאי להפוך את הדבר הזה לכל כך לא נעים, לאשה שאומנם חצופה אבל עדיין יהודיה מדמי מעמי, מסכנה כנראה בכל כך הרבה כיוונים, אולי פשוט אעזוב אותה לנפשה.

ואז אני לא יודע מאיפה זה בא לי. בכלל לא חשבתי בכיוון הזה. איך שהיא באה לנתק את הרגל מהקרקע ולעלות לגמרי מהאוטובוס יצא לי “כמה את לוקחת?”. אבל אני לא יודע אם היא שמעה והיא פשוט המשיכה.

מאז אותו מקרה לא ראיתי אותה יותר אף פעם בבניין. אבל קשה לי להאמין שזה בגלל שהיא הפסיקה להגיעה. אלף לא חושב שאני מדגדג לה את השערה הכי קטנה בסנטר באופן כללי ובוודאי כי כנראה מדובר על הפרנסה שלה שמה ובית אני גם לא ראיתי אותה אף פעם לפני אז כנראה שהיא מגיעה נגיד, סביר להניח, פעם בשבועיים ונמצאת בשעות שאני בעבודה או לא בדיוק בדיוק נמצא בלובי. זה הגיוני.

אז ניקיתי את הידית. מיד אחרי התחנת אוטובוס עליתי לבית ירדתי חזרה וניקיתי את הידית עם חומרי חיטוי אבל בגלל שלא ידעתי מה באמת הסיפור איתה והנחתי שהיא ממשיכה להגיעה ובטח ממשיכה עם הכפפות שלה, כדי לשמור על עצמה כמובן, אז זהו, שרפה לי את הידית הבחורה. מאז אותו יום אני תמיד יוצא מסביב לבניין מהדלת השנייה. לא נורא.

כמובן שתהיתי האם יש איזה בחור שמספר סיפור דומה מהדלת השנייה. אבל יש גבול. יש גבול. צריך בחיים להיות גם קצת בת יענה כדי שאפשר יהיה לזוז.