היא שכבה על הספה. רק נכנסתי, אמרתי שלום לכולם, חיוכים, כבר “אמצע” המסיבה והיתה אווירה נעימה, כפית, אווירה של זה המקום שלי עכשיו להיות בו. ומיד קלטתי אותה. היא היתה חדשה. חברה של חברה של חבר. כלומר ידעתי שאמורה אולי להגיע המישהי החדשה הזאת מג’ון, ששמע את זה מחבר אחר שבכלל לא תכנן להגיע למסיבה. היא היתה גם ידידה של אותו חבר, אולי אפילו רק מכירה, מהחוג שלקחו יחד. זה היה חוג שלטעמי קצת מוזר. הוא היה פשוט חבורה של אנשים שהתגבשו יחד, 12 במספר כי זה הכלל של המסגרת הזו, הם כולם שם בקבוצות של 12, מכל הגילאים ומכל מכל כל, והם פשוט נפגשים אחת לשבוע בבית של מישהו אחר והמארח הציג או העביר ליתר סדנא במשהו. על כל פנים, הנחתי שתהיה מדוברת במישהי שמחה בגלל החוג הזה, וכשנכנסתי הבנתי שכנראה צדקתי. היא שכבה על הספה יחפה, מה שנראה לי תמוה כי איך היא מעיזה לשכב על ספה במקום שעוד היא בקושי מכירה ועוד לשים את הרגליים היחפות שלה. אני בבית שלי לא שם בכלל רגליים על הספה. והיא בדיוק צחקה תוך כדי שהיא מספרת איזה סיפור לחברה של שימי, שאגב היא ישבה על הספה, בלי רגליים, והיא כבר מוכרת בחבורה המון זמן.

על כל פנים היא היתה מהאלה עם העיניים המכווצות במקצת שהיא צוחקת או מחייכת, היה לה שיער ארוך שחור ובעיקר חלק עם גליות ארוכה. כל זה קלטתי בעשירית השנייה שרק נכנסתי דרך הדלת והסתכלתי לכיוונה. מיד הפנתי את ראשי לעבר מי שפתח את הדלת, זה היה דני. תמיד נראה לי הגיוני שמי שמארח הוא שיפתח את הדלת, כדי שתהיה לו שליטה על האירוע ושיוכל להגיד שלום בעצמו ולא “יגלה” פתאום שעוד מישהו בבית שלו. אבל אני יכול להבין שהחבר’ה מרגישים בנוח כשמדובר על אירוח של החבר’ה. רק אגיד שאני כנראה הייתי קורא לאיציק ואם היה עסוק הייתי שואל אותו אם לפתוח את הדלת. לא הייתי פותח על דעת עצמי.

אז נכנסתי פנימה, אמרתי שלום ל”כולם” והנחתי את הסלט על השולחן. כבר היו הרבה מאכלים, הינה הפשטידת כרובית שמישהו הכין, וקצת זיתים באיזו קערית ולידה גבינה. יפה שאקסל הופך לאמיתי. “מעניין מי זייף” אני שואל את עצמי, ומסתכל. וכן, הינה, ה”עוגה” נראית עוגת שוקולד פשוטה בתוך נייר אלומיניום מלבן דק. בטח לא השקיעו. זה בטח שימי עשה את זה. טוב. נו. שיהיה.

עוד לא הספקתי להניח את הסלט ומיד הרגשתי יד על הכתף. זה היה איציק. “נו, מה נשמע?” שאל עם חיוך ענק. השבתי עם חיוך גדול ש”אחלה”. הוא תמיד גורם לי לחייך האיציק הזה, וכן בהחלט היתה אווירה ממש טובה שם.

לא ידעתי איך לגשת לבחורה החדשה. איציק המשיך “שומע, רציתי לשאול אותך, יש לי איזו דילמה בעבודה ורציתי לשאול אותך מה אתה חושב”. וואי זה היה לא קצר. איציק מנהל די בכיר בחברה גדולה אז יש להחלטות שלו המון חשיבות. הוא נכנס לפרטים אנושיים כי זו החלטה שהוא צריך לקחת בקרב עמיתיו, איפה ישובץ כל אחד אבל גם נכנס לפרטים הטכניים של המוצר והמשימות כי זה היה חלק חשוב מההבנה כדי לקבל את ההחלטה. החבר’ה אוהבים לשאול אותי שאלות ואני תמיד אוהב לעזור. זה היה קצת ארוך הפעם אבל אוקיי, לפעמים יש בעיות קשות שהן ארוכות. אני גם יודע שהם פונים אלי בעיקר בדברים החשובים אז אני מכבד את זה, שהם מכבדים.

דווקא במקרה הזה הפתרון נראה לי די מובן מאליו. איציק הנהן לעברי עם חיוך מרוח ואמר “כן, אתה צודק. אצלך זה פשוט, הא?”. נראה שהוא היה מבסוט מהתשובה שלי. הייתי שמח. דמיינתי לעצמי שעכשיו הא בטח רגוע ויודע שהוא סיים עם הדילמה ויש לו החלטה שהוא שלם איתה. אני חשוב שראיתי איך שהאבן הוסרה ממנו, כמו שאומרים.

הסלט היה מונח כבר הרבה זמן על השולחן אבל איכשהו רק עכשיו עזבתי אותו. חזרתי להסתכל מה עוד הגיע ומה שמו על השולחן. איציק חזר. “תגיד, אתה מכיר את דניאל?” שאל. “אמממ…, לא” השבתי וחשבתי לעצמי “וואו זה היה קל, הינה הוא הולך להכיר לי את הבחורה החדשה”. אבל אז הסתבר שדניאל זו מישהי מהחברה שלו. היה לו עוד משהו קטן לשאול שהיה כמעט לא קשור לדילמה שלו אבל רצה כבר לסגור. לא יודע למה הוא חשב שאני מכיר את דניאל.

איציק אמר שוב תודה והלך למטבח. ראיתי שגם שמו יין אדום. זה נחמד, כי גבינות ו…. יש ספרייט,.. עוד פשטידה,…. גבינות, אה זה כבר ראינו, ויש את זה, זה, זה …. בסדר. בסדר.

הלכתי לחלון בסלון. הסתכלתי החוצה. החלון היה ענקי כי הוא היה במקום קיר שלם. אהבתי מאוד את החלון הזה בבית של איציק. היה יום באמת נחמד ויפה. אני אוהב להסתכל בחוץ ופשוט להיות בהווה, כאן ועכשיו, בלי לחשוב על העתיד ועל המשימות. זה חופש. המעקה נראה מלוכלך קצת אז לא נשענתי למרות שזה עושה חלק גדול מכל ההנאה מרגעים כאלה. ציפורים מצייצות, קצת מכוניות נוסעות בשכונה הזו, יש עצים יפים והגנן של העירייה מאוד השקיע בפרחים. יפה. יפה. אני מבסוט. כיף לי. אני גם מרגיש כיווצים מהבטן מהאימון אתמול וחשבתי לעצמי “יופי, השומן נאכל והשריר נבנה” עם חיוך מבפנים.

כל הזמן הזה המשכתי לשמוע את הבחורה החדשה צוחקת. מספרים לה סיפורים והיא צוחקת ואז יש לה מה להגיד ואיזה סיפור לספר והכל עם צחוק. נראה שהבחורה טוב לה. והיא נראית טוב. לא הפנים הכי מדהימות להפליא, פשוט מהפנים שבאים יחד עם הפרצופים והמבטים שאני מדמיין בעקבות הצחוק והקול שלה, שגורם להרבה חיובי ומרים את הרצון לגשת אליה.

המשכתי להביט החוצה ולהיכנס לתוך מחשבותיי הבסיסיות של ההווה. אני מבין למה המעקה לא נקי, כי למה שלאיציק יהיה זמן לנקות אותו, ואני יכול להבין שזה לא כזה חשוב לו ושהוא לא יחשוב על לנקות אותו. על הרבה דברים אחרים באירוח הוא כן יחשוב…. “היי” פתאום קטע לי את המחשבות. סובבתי את ראשי לכיוון ה”היי”. זו היתה הבחורה החדשה. תהיתי לעצמי איך לא שמתי לב שהיא קמה, מתי הפסיק הצחוק והסיפורת שלה ברקע. טוב נו, הגיוני, אני קצת שקעתי פה למחשבות. “נראה שיש לך מחשבות עמוקות” אמרה. “לא כל כך עמוקות, סתם רגילות של עכשיו” השבתי. קצת שקט עכשיו הגיע לשיחה. היא התחילה להסתכל גם החוצה. הבנתי שהיא כנראה לא מתכוונת ללכת עוד עשר שניות, או לפחות כך קיוויתי. מה לשאול, מה לשאול… נרגעתי. הפסקתי לחשוב בכח. “את רואה שם את המכונית ליד הפסל?” שאלתי. “כן” ענתה תוך כיווץ העיניים שלה בגלל השמיים המסנוורים של עשר וחצי בבוקר. למה אין לה משקפי שמש?, חשבתי לעצמי. מה, היא פשוט שכחה בבית או היא פשוט לא חושבת שכדאי להסתובב איתם. “אז פעם עשיתי שם בייביסיטר לתקופה של חצי שנה” המשכתי. מיד הבנתי שזה כנראה פרט קצת משעמם. “וואלה” השיבה עם חיוך. “אה מגניב”, חשבתי לעצמי, קיבלתי מהחיוך הזה. נעים.

ואז, להפתעתי, היא המשיכה. “מה…. באיזה גיל זה היה?” ואז ישר הסתובבה אלי עם חיוך מקסים והעיניים המכווצות. והגומות, אוי איך לא התמקדתי עליהן עד עכשיו.

איזה נושא משעמם שלוותה בשאלה שמבקשת תשובה עוד יותר משעממת. “גיל 14” השבתי. היא שוב חייכה ותהיתי לעצמי איזה מקסים שהיא מצליחה לחייך מחדש כשהיא הרגע היתה בסטטוס של מחייכת. אני בקושי מצליח לחייך גם אם מבקשים ממני. היא חזרה עם מבטה לאופק והצביעה על אזור הבתים שם ואמרה “אני גדלתי עד גיל 8 שני בתים משם”. “וואלה!” הגבתי. והפעם לי היה חיוך על כל הפנים. ” כן, כן, והכרתי את הזוג אחים שהיו שם, שגדלו בבית ההוא” המשיכה. “אבל אני שמרתי על מישהי ולא היו שם במשפחה אחים” אמרתי. “כן” המשיכה, “המשפחה הזו עברה כמה חודשים לפני שאנחנו עברנו משם”. “אה” הגבתי.

היא הסתובבה אלי בחזרה ונשענה עם המרפק שלה על המעקה. “איך היא עושה דבר כזה” ו “אה, לה זה לא מפריע?” חשבתי ותהיתי לעצמי. “אז אני דניאל” שוב חייכה מחדש, וואו, איזה חיוך מקסים, והושיטה לי את ידה ללחיצת יד. “נעים, נעים מאוד” השבתי ולחצתי לה את היד. “איך קוראים לך?” שאלה בחיוך. ואז נתתי לה את התשובה שנתתי כבר רבות בחיי, שקוראים לי נעים ודיברנו גם על זה קצת את השיחה “הרגילה”. “אז איך את קשורה למסיבה?” שאלתי. “אני עובדת עם איציק” השיבה. ועכשיו הייתי בתהייה הזו האם זו אותה דניאל שהוא כבר דיבר עליה, ואם כן למה לא אמר כלום, ואם לא אז וואי זה פוקס קצת מוזר.

“אני נשארת פה למשך העשרה ימים הקרובים. יש משהו שאתה ממליץ עליו בעיר הזאת?” שאלה בחיוך. “אה, באמת? מה זאת אומרת? איפה את גרה? מה את עושה פה? שנייה, מהיכן את?” שאלתי. היא עצרה אותי עם חיוך והנהון והחלה להסביר. “האם חשבת על זה שפעם שהיה בארץ מלריה, אם אנשים היו שומעים יתוש הם היו נבהלים כאילו החיים שלהם בסכנה?” שאלה. “כלומר היום כשאתה שומע יתוש באוזן זה מחרפן אותך אני מניחה כמו את כולם, אבל פעם זו היתה סכנה של חיים ממש אם היה עוקץ אותך. ונכון לא כל יתוש היה יכול להדביק במלריה, אבל זה שזה יכל לקרות ושיש הספק ושהסטטיסטיקה לא וודאית ויכולה בכל אופן להשתנות בכל רגע, בוודאי הקפיצה אנשים, נכון?”. חשבתי על זה והשבתי “כן, אני מניח שכן. וואלה תובנה מעניינת”. “זהו” המשיכה, “שחשבתי על זה יום בהיר אחד וזה גרם לי לתהות. לתהות לגבי, כלומר, אתה מבין שאם תחשוב קצת מיד יעלו לך קונוטציות ודוגמאות נוספות שדומות לכך. אז אני החלטתי לחקור את זה. להביא שלל דוגמאות ואז לנסות למצוא את המכנה המשותף ולהבין איך זה משפיע על ההתנהגות. איך אנשים מכילים מקרי קיצון, שליליים דווקא, איך מגיבים אליהם ואיך מתמודדים. מה רמות החרדה, איך זה משפיע על ההחלטות שלהם, מה רמת הפחד, האם פיתחו אמונות… ואחד המסקנות שלי היא שבעיות דומות במקומות שונים בעולם, מדינות שונות ותרבויות שונות, ההתנהגות והתגובה היתה מאוד דומה. דבר המדגיש כמה אנחנו סה”כ כולנו אותם בני אדם”. “מעניין מאוד” השבתי. “תודה” המשיכה. “אני חוקרת התנהגויות של בני אדם, זה מה שמעניין אותי בחיים, והשאלה הזו הובילה אותי לכאן חזרה לארץ. אני עקרונית ממוקמת בארה”ב, באוניברסיטת מיצ’לדסון אם שמעת עליה”. “האמת שלא שמעתי” השבתי. “אז רגע למה חזרת לארץ?”  שאלתי. “אה, כן” ושוב חיוך חדש. “כי יש כאן חוקר שגם מתחום דומה וכינסנו כנס קטן ואינטימי כאן בארץ עם עוד כמה חוקרים מהתחום מעבר לעולם” השיבה.

נזכרתי בכתבה שקראתי במגזין נוער כזה כשהייתי ילד קטן בתחום המדעיים ומיד שאלתי “תגידי רגע אחד, לא חקרו את זה אצל בעלי חיים? הרי הם גם די פזורים מסביב לעולם, אולי לא בדיוק, בדיוק אותם מינים, אבל מספיק דומים, וכל מיני תופעות סביבתיות דומות איפשרו פעם לאיזה צוות מחקר לבדוק את התנהגות החיות?”. העיניים שלה גדלו ולא היה חיוך חדש אלא אותו אחד רק הלך וגדל, וגדל כמו שמש בזריחה שעולה ועולה. “כן, נעים, כן היה כזה, וזה היה אחד המחקרים הפורצי דרך בתחום וזה היה המחקר של מי שאני נפגשת איתו כאן בארץ!” ענתה. היא נראית מבסוטית. הסתכלה עלי קצת והסבה מבטה שוב אל השכונה.

“אז יש לך דעה על כל העניין?” שאלה. ואני רק חשבתי על כמה שזה לא להאמין, עוד בקושי הגעתי וכבר שואלים אותי אינספור שאלות פה. “כן, דווקא יש לי דעה בעניין” והתחלתי להעלות את התהייה שהייתה לי אז כשקראתי את אותה כתבה. “למה, כלומר, אז סיפרו על כמה נסעו מסביב לעולם ונראה שזה היה מאמץ רב ואחת הסיבות שזה לקח המון זמן אני חושב. אז למה לא לעשות איזה ניסוי מבוקר במעבדה?”

היא המשיכה להביט לשכונה והמשיכה עם החיוך, הפעם זה היה חיוך שלו ורגוע. “תסביר” ביקשה. המשכתי. “כלומר אפשר פשוט לזמן אנשים, שזו החיה הכי חכמה באופן כללי, ולהטמיע בסט של ניסויים התניה למתנדבים, כמו למשל בהישמע צפצוף מלחיץ עליהם לקפוץ מיד 5 פעמים במקום תוך 5 שניות, ועליהם להצליח לעשות את זה 10 פעמים ברציפות כדי שישחררו אותם מהחדר או כדי שיקבלו איזה פרס כספי. ואפשר כאן בארץ, או ארה”ב ומדינות נוספות לקבל מתנדבים משלל עדות ומוצאים. ככה בודקים על החיה הכי חכמה ובמקום להסתובב בעולם העולם מגיע אליך”.

היא שמרה על השקט לעוד כמה רגעים קצרים ואז שאלה. “אז זו הדעה שלך בעניין?”. “כן” השבתי. “ואתה לא חושב שעדיף דווקא לנסות על החיה הכי פחות חכמה? כי אם זה יעבוד איתה, עם חיה פרימיטיבית, הרי ברור שזה יעבוד עם חיות יותר חכמות שיש להן יותר כח מחשוב בקופסא וכך יותר מכלילים”. אני עכשיו שמרתי על שקט. קצת הייתי מבולבל. “אמממ…” התחלתי להשיב אבל היא מיד קטעה אותי ועם הרבה אומץ אני חייב לומר, כי היא שמה את האצבע שלה על השפתיים שלי. הייתי בשוק מזה. מי יודע מה עוללה האצבע הזו לפני רגע וגם איך היא מעיזה? מה זה הדבר הזה? היא משכה את הזמן עם האצבע והסתכלה עלי בחיוך. “אתה חופר לי ורק הגעת” אמרה לי בחיוך. חשבתי לעצמי – אז זה אומר שהיא שמה לב אלי כשנכנסתי. אה… לא כל כך תמימה, לא פראיירית. חבל שהתעכבתי עם הרוטב של הסלט בבית.

“א-נ-י! צוחקת איתך” אמרה וצחקה בקול גדול ומתגלגל. “אבל, לא, באמת, שתיתי קצת יין אדום והראש שלי בטוב והיום היום מנוחה שלי ואתה לא עושה הרבה היגיון בדברים שלך, אז בוא ניכנס לסלון ונראה מה העניינים שם, טוב?” שאלה ומיד תפסה לי את היד ולקחה אותי פנימה.

הרגשתי קצת נבוך שאני מחזיק לה את היד לפני כולם אבל אנשים בוגרים סביבי, חלק עם משפחות, לא עושים בעיות. קצת לטשו לי עיניים אבל אני יודע שהם בצד שלי, וכנראה גם בצד שלה. חברים.

היא לקחה אותי לשולחן אוכל. “מה אתה הכנת?” שאלה. “את הסלט הזה” הצבעתי. “ואת?” שאלתי. “תגיד” התחילה לשאול, “אמרו לך פעם שאתה שואל המון שאלות, אפילו אולי יותר מידי?”. הפעם לא היה לה צחוק מתגלגל אלא פרצוף רציני. מה שהכי הטריד אותי שזו היתה אולי לפחות פעולה להסיח אותי מלדעת שהיא הכינה את העוגת שוקולד.