שוב זה קרה. התעוררתי בבוקר שבת לקול האחיניות שלי. הן שיחקו בחדר משחקים יפה. עשו דמויות בצפצופים שהן לפחות מכנות הקול של התינוק אותו הן משחקות. וזה היה מעייף כי החלום שלי היה מאוד יומיומי. יותר מידי יומיומי. בחלום שיחקתי עם האחייניות שלי בגינה. וזה היה מהפעמים האלה שממש השקעתי. רצתי לכל מקום איתן, שיחקנו מחבואים, עליתי למתקנים איתן אפילו שקשה לי. באותו יום או יותר נכון חלום גם הלכתי לרופאה כי באותה תקופה כאבה לי הבטן. דחו לי את התור לרופאה יום קודם כי היה משהו לרופאה שלא יכלה להגיע לתור. מאוד ציפיתי לתור הזה כי רציתי כבר לטפל בכאב הבטן שלי והבנתי שאצטרך להתאפק עוד כמה ימים עד התור החדש שנקבע לי. היה לי כמובן החשש מהחמרה. אז כנראה נכנס לחלומות. חלמתי שהייתי אצלה. סיפרתי לה הכל. היא אמרה את דעתה. ונכון, חלק היה קצת מוזר עם דברים קצת פחות הגיוניים שיקרו במציאות כי זה היה חלום, אבל בחלום זה היה תרחיש הגיוני וסה”כ העיקר היה הביקור אצלה. היא המליצה לי בסוף על צמחי מרפא. זה בגלל הפרסומת שקפצה לי בפייסבוק תיארתי לעצמי, שראיתי בדיוק לפני השינה. אז התעוררתי והבנתי שעוד לא שיחקתי עם האחייניות שלי. באמת. ואני מבחינתי כבר השקעתי במשחק. והבנתי שאני לא הייתי אצל הרופאה ואני לא על המסלול מתחיל לטפל בבעיה, כמו ששמחתי לפני רגע בחלום. עוד לא יצאתי מהמיטה וכבר אחת האחייניות פרצה לחדר והתחילה לדבר איתי על משהו. בבת אחת ברכיה התחילו לרטוט אז מיד הורדתי לה את החיתול. “יש לי קקי! אני לא יכולה להתאפק!” הכריזה בצעקה. “יאללה, לכי לעשות” עודדתי. וכמו הדמויות המצויירות שקודם כל רצות במקום ואז טסים בריצה, עשתה. יצאתי להכין קפה וכמובן טרם הצלחתי להגיע למכונה, זינקה עלי האחיינית השנייה, תפסה בידי וציוותה “בוא”. ולי (כן מבחינתי לאותם ביקורתיים, כך אני רואה את הקשר) לא היתה ברירה.