קמתי לפתע מיוזע. והיה זה אור יום. כבר מאוחר. לפחות בוקר מאוחר. קצת חם בחדר. כולם עזבו. הייתי מדליק מזגן במצב כזה. “מה קורה פה, מה קורה פה?!”. “מה היה אתמול?” תוהה לעצמי. לא מצליח להיזכר מה קרה אתמול. עושה את התרגיל של “מה אני לובש?” בלי להסתכל מתחת לשמיכה. מתאמץ ומצליח. נזכר שאתמול חזרתי מאוחר. שוב זה היה לילה שהסתובבתי עם בקבוק יין אדום שלם ושתיתי אותו תוך כדי הליכה ביישוב ושיחה עם חבר שהלך לצידי ולא שותה אלכוהול. הדברים מתחילים להירגע.

הכל היה בסדר באותו הבוקר, הלכתי לשתות משהו, הרמתי טלפון לאמא ככה כדי להירגע קצת ולחזור לבסיס, לשמוע קול בסיס ולדבר על דברים יומיומיים, חשבתי על המצב הפוליטי לרגע כי ההוא אתמול אמר משהו שעדיין אני לא יודע אם הוא צודק. והכל היה בסדר עד לרגע הזה שתוך כדי שהמחשב עולה אני שם לב שיש לי איזו חותמת על היד. “מאיפה לעזאזל הגיעה החותמת הזו?”, אין לי מושג. חושב, חושב, חושב, שובר את הראש. זה דומה לתרגיל “מה אני לובש?” לפני שמסתכלים מתחת לשמיכה. אבל אני לא מצליח לעלות על זה. אני משחזר את אתמול בלילה, איפה עצרנו לשבת, על מה דיברנו, אבל החותמת הזו לא נכנסת לשום פריים, לשום רגע. אחרי זמן מה אני “נשבר” ומרים טלפון לחבר שלי. הוא כמובן לא עונה. ואז הודעה “אני בשיעור, אני אחזור אליך אחר כך”. “אולי תכתוב משהו דחוף?!?!” אני נטרף מול מסך הפלאפון. רגע, מה אני רוצה ממנו? זה לא הגיוני שישאל את זה. שוב חושב ולא מצליח להבין. החותמת גם לא ברורה. כל פעם שאני מסתכל עליה אני מתחיל לקבל סחרחורת. “מה יש לי?”, “מה הולך פה?” אני שואל את עצמי. אני מחליט להתארגן לצאת ללימודים. אין לי שיעור אבל נלך למתחם הקמפוס נשב קצת בחדר הסטודנטים. נהיה בחברה טובה. ונלך לשיעור שיש עוד 3 שעות בכימיה מולקולרית. אני מתארגן ותוך כדי מבין שזה מוזר שאני מתכופף לפתוח את התיק לשים בפנים את המחברות אני לא מקבל את הסחרחורת אבל מקודם עם החותמת כן. לא חופר בזה ופשוט מתארגן לצאת כבר. מוכן לצאת, פותח את דלת הבית ואז הוא היה שם. זה היה פשוט הוא. נשען על הדלת עם ידו הגדולה, מסתכל עלי כאילו חיכה לי כבר כמה דקות פה מחוץ לדלת. אני מיד הבנתי שאין לי מושג מיהו אבל שאני כן יודע מיהו. זה ההוא מאתמול. לא יודע מאיפה לא יודע ממתי בדיוק אבל זה ההוא מאתמול. ה”הוא”. ה”הוא”. החולצה השחורה והקרחת המכוערת שלו לא תורמים לפרצוף הרגיל מינוס שלו מלא בשומן של מבוגרים. אני יודע שזה בוודאי לא יהיה פשוט מעכשיו אם אני לא אפעל. הוא כנראה הבין את זה דרך העיניים שלי כי הוא מיד תפס אותי בחולצה ומשך אותי. “בוא” ומשך אותי לכיוון האוטו שחנה מולנו. אני מניח שזה שלו ושאני הולך להיכנס לשם והוא הולך להיות הנהג ואני הולך להיות הנוסע. הנוסע המחויב.

נעשה מאוד בהיר לרגע. הסחרחורת מגיחה שוב. ואז אין סחרחורת. פשוט הכל בהיר ואני לא שולט יותר בגוף שלי. לא רואה כלום חוץ מסינוור מכל השמש הזו של השמים. אני כנראה מהופנט או הפכתי לצורה אחרת של אנרגיה. אני מבין שאני בתנועה. אני מבין שאני באוטו. אני מבין שיהיה אחרת בקרוב.

רחשושים של דיבורים ו…. ו…. אני מספיק לחשוב. אני דום. אני דם. אני דאן. אני דיי.