החלפתי מקום עבודה לא מזמן ובגלל צרות של מבוגרים, חוסר בזמן ורצון לייעול הזמן בהפיכתו לפרקטי ומוציא סימן אומנות החיים, שאלתי את חברי לעבודה אם הוא מכיר פה משהו טוב באזור. הוא אכן המליץ לי על מספרה מאוד קרובה תוך שהוא עם חזה מתוח וגאה כי אומנם היא קצת יקרה אבל זה חוסך לו המון זמן. מוטרד קלות מספר חדש, הלכתי מהר למספרתו. הסתבר שחוץ מזה שהוא יקר עוד הייתי צריך לקבוע תור “תבוא מחר בחמש…”. וואו, ירדה נקודה בפרקטיות שלו של רובריקת כאן ועכשיו. אבל זה לא נורא, כי מספרה זה משהו לא דחוף ומודולרי.

אז הגיע הזמן המיועד וניגשתי למספרה בשנית. נכנסתי פנימה וחיכיתי בסבלנות עד שיפנה אלי, אף על פי שהזמנתי מראש. בדיוק כמו במסעדות. סוף סוף הספר ניגש אלי ושאל: “תרצה לחפוף עכשיו או בסוף או גם וגם?”. תוך כדי שאיני בטוח אם זה משנה את המחיר אבל לא מתכוון לשאול, אמרתי “יאללה, אשמח עכשיו”. מיד קרא הספר לעוזרת שלו “תחפפי לו מאמי”. והינה התייצבה מולי מי שאני מכנה מאותו הרגע והלאה “ג’ני”, כמטר שבעים, צעירה, חטובה ומושכת, עם עיניים ירוקות ושיער בינוני באורכו בצבע אדום ולבושה כצעירה מעולם הדוגמנות המובחר עם נזם מדהים באף שמאוד הלם אותה שבחיים לא היה לי ולא יהיה לי אומץ לעשות לעצמי. הינה היא התייצבה ג’ני מולי כאילו חייבת לי משהו אף על פי שברחוב בוודאי הייתי איזה זקן שהינו שקוף בעינייה, התייצבה מולי בכל הדרתה מסתכלת עלי עם פה ששפתיו עשו באמצע קו אופקי די מאוזן ובמבט חודר. מסתכלת עלי. ואני יושב מרים ראשי אליה, צווארי כואב קלות מהזווית הקהה וחושב לעצמי מילה אחת “וואו”. “בוא” אומרת לי ג’ני ואני נעמד והולך ומתיישב בכיסא החפיפה, מניח את צווארי בחצי החור שמחובר לכיור.

אני רואה את אורות הפלורסנט וסוגר מהר את העיניים שלי. ג’ני פותחת את המים אבל הם עוד לא נוגעים בי, היא מחכה שהם יהפכו לנעימים. אני שומע איך היא מברישה את אצבעותיה דרך זרם המים בודקת אותם ועוקבת לאחר האבולוציה של נעימותם כדי להכין לי אותם. ואז זה מתחיל. המים מתחילים לשטוף את שערי וג’ני מתחילה לפשט את הזרם היציב לתוך כל קצוות שערותי באמצעות אצבעותיה.

ומה אני אגיד. זה מאוד נעים הרגע הזה. אני כל כך עייף. ועם עיניים עצומות בתנוחה די נוחה מים נעימים שוטפים אותי תוך כדי שאצבעותיה של ג’ני חורשות את ראשי בעדינות. אותה בחורה שלא היתה מסתכלת עלי ברחוב גם עם הייתי נעמד מולה, מוריד את המשקפי שמש שלי ולא מצליח לסגור את פה תדהמתי, עכשיו, היא בכבודה ובעצמה, נוגעת בי. ואני שם לב שהיא לוקחת הזמן.

סוף סוף הזרם נפסק. הגיע הרגע הזה. והינה כמה רגעים ספורים חולפים ואז נשמע ה”שלונק, שלונק” של השמפו יוצא מהקופסא לתוך ידיה של ג’ני שמתחילה לשפשף אותו ולמרוח אותו על כל ידיה. ואז היא מתחילה לשפשף את שערי עם השמפו. לא הייתי משתמש במילה “חפיפה”. חפיפה זה יותר מתאים לרגע הזה שהחלק של הפאזל הוא ממש לפני הכניסה למקום שלו אבל עדיין לא נוגע. חפיפה זה משהו שעושים בין שניים שרוצים להחליף משמרת ולא יום לימודים ארוך. לא סתם משתמשים במילה הזו במינוח מזלזל של קיצורים “יאללה, אחי, בוא נעשה את זה חפיף ונעוף מפה”. לא לא. מה שג’ני עשתה זה לא היה לחפוף את השיער שלי. זה היה להחדיר את השמפו הזה בכל שערותי תוך עיסוי הקרקפת שלי. אני שמתי לב שהיא הפעם, ממש לקחה את הזמן. פתאום אני שם לב שהיא חוזרת לאותה הנקודה שהיא כבר היתה בה. התנועות שלה בחלקים מסוימים שהיא מתמקמת בהם הן סיבוביות. נעימות כל כך. משחררות כל כך. היא ממש הגיעה לכל הקצוות שלא הייתי מתאר לעצמי ש”חופפת” במספרה תיתן להם כל כך הרבה תשומת לב.

ואז היא פתחה את המים והתחילה לשטוף את השמפו. גם זה היה כל כך נעים. כל כך נימוח. והינה, היא פתאום נותנת לזרם המים להמשיך לזרום בחוזקה בלי לפצל אותו ומתחילה לנקות את אוזניי עם אצבעותיה הדקות והצעירות. היו לי שם כמה טיפות והיא ניסתה להוציא אותם. וממש ליטפה לי את האוזניים בדיוק על הגבול שבו אני רק יכול להגיד שעוד קצת וזה היה לגמרי ליטוף בהגדרה.

אני כבר התחלתי לחשוב שהיא עושה תחרות עם עצמה האם היא תצליח לראות את שעבי נעמד להגיד שלום. אבל לא נתתי לזה לקרות אם כי אם היתה בת זוגתי והיינו לבד אני חושב שלא רק הפרפר היה נחמד.

וזהו. הסתפרתי. כן בסוף ביקשתי עוד פעם חפיפה והיה אותו סיפור לא פחות. והלכתי. וחשבתי לעצמי. “חופפת” במספרה זה אחד המקצועות האחרונים בו מישהו זר נוגע בך בצורה נעימה. מקצוע ייחודי שעוד לגיטימי לגבר נשוי ללכת אליו ושמישהי צעירה תיגע בו והכל יהיה לגיטימי.