שאלה חשובה שכל הורה צריך לשאול את עצמו. האם יש סיכוי שהוא ישכח את הילד שלו באוטו חס וחלילה? אני מציע שכל הורה שעדיין לא שאל את עצמו את השאלה הזו או לא ענה עליה בכנות עד הסוף, שיעשה זאת לפני המשך השורות הבאות.

אז מה התשובה הכינה של כל אחד? על כל פנים התשובה הנכונה היא שלכל אחד, לכל אחד באשר יהיה, התשובה צריכה להיות “יש סיכוי”. ולמה? כי כולנו בני אדם באשר מוצלחים אנו נהיה. ורק אם מודים בכך אפשר להתקדם הלאה, לעבר הפחתת הסיכויים שזה יקרה עד כדי הורדת הסיכוי לכמעט אפס.

היות וכולנו בני אדם, כולנו מוגבלים. במידה כזו או אחרת. ייתכן שישנם אנשים בעלי יכולות מופלאות. אבל תמיד אלה הן רמות יכולת אל מול יתר בני האדם ולא לעומת המושלם שהינו מביס את הרמות הללו. לכן, בצער רב, לכל אחד יש סיכוי, כלשהו, לשכוח את היקר מכל באוטו.

אבל, ניתן להוריד את הסיכוי הזה עד מאוד. למשל מובן מאליו שאתגרי יהיה אם יהיה עלינו להסיע את הילדים שלנו ושל אחרים כל היום לכל מיני מקומות ובמקביל לבצע שיחות טלפון חשובות ביותר בחמשת הטלפונים שלנו שמצריכות אותנו גם לפעולות באתרים חוץ רכביים. טלפונים קריטיים לחיי אדם הציבור, טלפונים דחופים שלא סובלים דיחוי, טלפונים שצריך לבצע במקביל. הטלפונים הם אינסופיים כי המשימות הן אינסופיות והילדים אומנם הולכים לישון בלילה אך בבוקר שלמחרת מחכים להסעות שלהם. מתישהו העייפות תדחוף עצמה פנימה, מתישהו עוד יהיה השלב הקריטי לענות לשיחה הנוספת שמגיעה בטלפון מספר 4 ומתישהו חס וחלילה מישהו מאתנו עלול לאבד חלק מהריכוז שלו שהינו קריטי לילדים.

אז כדי להוריד את הסיכויים הללו עד מאוד, אנו יכולים לקבוע לעצמינו מערכת חוקים ועוד כלל אחד שאומר שעלינו לנהוג לפי החוקים כל הזמן. כנראה, שלפעמים, במצבים מסוימים, אנו לא נעמוד בחוקים הללו אבל אם נחמיר מספיק עם החוקים ונקנה די הרבה רשתי בטיחות אנו יכולים להבטיח לנו, שגם במצבים שבהם הכלל שלנו, לנהוג לפי החוקים, מופר, כנראה הכל יהיה בסדר. דוגמא לחוק אחד שיכול להיות הוא שאסור בשום פנים ואופן לדבר בפלאפון בזמן יציאה מהאוטו. גם אם אין ילד בתוך האוטו, כדי שכשיהיה ילד אנו לבטח (עד כמה שניתן להשתמש במילה זו בהקשר זה) לא נשתמש בפלאפון בזמן יציאה מהאוטו. ככל שנחליק עם החוק וזה אומר גם להפר את הכלל, אנו נחליק, בצורה סטטיסטית, גם בזמן אמת. לכן החוקים האלה צריכים להיות תקפים בכל מצב מסוים, בלי קשר למאפייניו הזמניים.

אז הדוגמא של הילד ניתן להפוך אומנם לחוק שבתנאי שאין ילדים ברכב רק אז אפשר לדבר בפלאפון אבל בהינתן ילד אחד לא משנה מה המצב, אסור. אבל הרעיון הוא להזהר מהתחום האפור, כי התחום האפור יכול להיות קטלני וכנגדו צריך את החוקי ברזל. החוקים שקבענו שהיינו מחוץ לסיטואציה ויכולנו לקבוע בשלווה, בלי הסחת דעת ובלי שיקולים זרים הם אלה שצריך להישמע עליהם בעיניים עצומות בשטח. למשל אם יש מזג אוויר לגמרי חורפי וקר מאוד, אין בעיה, אחד יכול לחשוב, להשאיר רגע אחד ילד ישן, מקסימום יתעורר, זה לרגע אחד. ואם זה לא ממש סופה וקפור, אבל עדיין קר מאוד, אז גם אפשר, אחד יכול לחשוב. ואם זה גשם אבל סה”כ נעים, אבל יורד גשם ויש עננים ולא יהיה חם בקרוב, אז גם אחד יכול לחשוב. אבל מתישהו יחצה הגבול, והבעיה היא שדחק לבצע משימה, שלא אמור להתערבב בכלל בשיקול הדעת, עלול.

לכל אחד מאתנו זה יכול לקרות. ברור מאליו שלאנשים מסוימים זה יכול לקרות יותר ולאחרים פחות. אבל בגלל שרק חס וחלילה אחד מספיק בשביל להפוך עולמות, עדיף אולי, לאחר חשיבה חדה על החוקים, להקשיב לכלל האחד שלנו, שאין לעבור על החוקים. זה יוריד בצורה משמעותית, לכל אחד, וכמעט לאפס, את הסיכוי לאסון שכזה.

שלא נדע.

שון ברלין.