זה היה עוד בוקר רגיל. השמש הפציעה בחוזקה דרך החלון וחיממה את הכלים במתקן ייבוש שכבר מזמן היו יבשים והעצלן הסביבתי והעמוס לא הגיע לפנותם. בדיוק שתף הוא ידיים ואז על הדרך כלי והוסיף אותו למגדל למעלה ומכך קיבל עוד תרוץ ש”עכשיו רטוב” ונדחה את הפינוי ליותר מאוחר. הוא זה כמובן אני. המשכתי להתרוצץ ולטפל בכל הדברים. ממהר לסיים איתם כי צריך לצאת לעבודה. להכין אוכל, לסדר את התיק מאתמול שנזרק בכניסה לבית בעת חזרתי מהחופשה בשעת לילה מאוחרת ועוד.

תוך כדי פתאום שמתי לב שיש לי כמה טיפות מים בקצוות האצבעות של רגל שמאל בכפכף שלי. ולא הבנתי מאין הן הגיעו. “אולי כשרחצתי כלים?” חשבתי לעצמי. אבל זה לא הסתדר. המשכתי עם הסידורים ולאחר כמה דקות שמתי לב שהצטברו שם יותר מים בכפכף ולא הבנתי מה קורה פה. מאיפה המים האלה.

המשכתי עם הסידורים אבל כבר מים הגיעו לי לחלק האחורי של כף הרגל. הכפכף היה כבר די רטוב. עצרתי מהסידורים. מהשצף. התישבתי והרמתי את הרגל באוויר על הצד. מים התחילו לטפטף מהכפכף. כמעט זרם קטן. הייתי בהלם. כמה מים כבר יש שם. אלה היו כפכפים חדשות אז חשבתי אולי יש להן חור בסולייה. הורדתי את הכפכף ושמתי לב שהזרת שלי היתה מאוד לחה. מאוד רטובה. נגעתי שם עם אצבעות ידי ושמתי לב שהן מתרטבות. ואז פתאום הבנתי. נדמה היה שהמים האלה יוצאים לי מהזרת.

חשבתי לעצמי מה זה השטויות האלה והלכתי לקחת מגבת. ניגבתי את כל הרגל וייבשתי לחלוטין. אבל הינה, אחרי 2 שניות פתאום שוב הזרת שלי ואזורה רטובים. נדמה כאילו המים יוצאים לי מהזרת. שוב ייבשתי עם המגבת. ושוב יותר ויותר רטוב אחרי רגע קט של יובש.

כאן היתה הנקודה שהתחלתי להיבהל. רצתי לשירותים. פתחתי את מגרת התרופות והוצאתי תחבושות. עטפתי בחוזקה ובהמון ליפופים את הזרת. “זהו, סיימתי” חשבתי לעצמי. ישבתי. הרגל עם הזרת היתה מונחת על הרגל השנייה. הבטתי בה. חשבתי לעצמי “כמו שיורד דם” וחיכיתי. אבל אחרי דקה התחבושת התחילה להיות רטובה. ויותר רטובה. ואז התחילה מטפטפת. נכנסתי לפניקה עוד יותר מטורפת. התחלתי גם להרגיש יובש בשפתיים. לקחתי בקבוק 2 ליטר של מים ויצאתי לאוטו כדי לנסוע לבית חולים.

הגעתי למיון. רצתי פנימה. הרגשתי בסדר גמור. רק המים האלה היו פניקה. התחלתי לשתות. במיון היה די רגוע וניגש אלי רופא צעיר שנדמה שהיה לו זמן. רענן. כזה שרק התחיל משמרת. היה לו חיוך נעים ושלו ושאל מה שלומי. סיפרתי לו את הסיפור בקצרה. הפנים שלו הפכו לפחות שמחות אף על פי שאיזשהו פורמט של חיוך נשאר על פניו. הוא הושיב אותי לכיסא סמוך, אפילו לא לחדר, כאילו מיהר כי היה סקרן ואולי רצה לגמור איתי מהר ולשלוח אותי לפסיכיאטריה שהם יטפלו בי. התישבתי, והוא כרע ברך והתחיל להוריד את התחבושות שהיו כבר ספוגות לחלוטין. הוא שאל “למה שמת כל כך הרבה מים על הפצע?” והבנתי שהוא כנראה הבין אבל חושב שאני לא מבין וניסה לזרום איתי.

הוא הוריד את התחבושות ואמר בתדהמה תוך כדי סיבוב רגלי לצדדים ומבטים חודרים “מה זה? אני לא רואה שום פצע. שום חתך” ומים התחילו לזרום על הרצפה. הוא כיוון את כף רגלי כלפי מעלה ככה שהזרת בקצה הפסגה. ואז התפקס על הזרת. חשבתי לעצמי “או, עכשיו אני בידיים טובות. עכשיו אני יכול לנוח” והתחלתי להירגע. הצלחתי לעשות מה שהיה צריך לעשות. עכשיו על החיים והמוות אבל אני את שלי בשלב זה עשיתי. “בטח יתפרו את זה או משהו” חשבתי לעצמי. עוד גם אני כמו הרופא ניסיתי לחשוב נורמלי. כי זה מה שהיה לי כדי לעזור ומה שאני מכיר. התחלתי להרגיש ישנוני. ראיתי שהרופא עם האצבע של היד השנייה שלו לוחץ על “החור” או יותר נכון מאיפה שיצאו המים מהזרת, כי לא היה שם שום חור, ועוזב. לוחץ ועוזב. הכאילו חיוך גם הוא כבר נעלם מפני הרופא. בחלק ההוא כבר נרדמתי.

חלק ב’

התעוררתי לפרקים. מטושטש. ראיתי שחיברו לי אינפוזיה. שמעתי טיפות נופלות לדלי. אני הייתי שכוב במיטה. רגל אחת מתחת לשמיכה והרגל השנייה עם הזרת היתה על הצד באוויר. היו איזה 10 אנשים עם חלוקים לבנים ועוד 4 עם בגדים כחולים. שמעתי רחש שהיה אותם מדברים. הרגשתי איזה מתח באוויר. ושוב נרדמתי