אני הולך בתור ילד ברחוב. על המדרכה. והינה אני רואה שאני מגיע עוד מעט לתמרור. הוא בקצה של המדרכה. יהיה יותר נח לעבור מצד ימין שלו אבל אפשרי לעבור גם מצד שמאל שלו. ואני יודע, שאם אבחר בצד ימין חיי יהיו שונים מאשר אם אבחר בצד שמאל. היה אפשר לחשוב שזה לא משפיע, אבל זה כן משפיע. ואפשר היה לומר שבגלל שלא ברור איך זה משפיע אז זה לא משנה אז פשוט לבחור. ואני מסוגל פשוט לבחור. אבל המקרה הזה לא פשוט לי כי אני מתחיל להרגיש משהו. משהו שכן מורה על איך ישפיע העתיד.
ואז אני במקלחת. והחלק שאני פחות אוהב זה שלב החפיפה של השיער כי כשיורדים המים ונעצמות העיניים, ולא שומעים כל כך טוב בגלל הסבון באוזניים, אני מרגיש קצת מנותק ופחות בשליטה ואיכשהו אז ישנן מחשבות. אבל קל לעבור את זה כי אני יודע שזה לא אמיתי שיבוא משהו. אבל מה שכן, אני פתאום חושב שאני חושב. ואני מתחיל להגיד לעצמי “שלום, אתה חושב”, “אני חושב”. ואז אני מתחיל לחשוב “אולי אני לא חושב אלא משהו אחר חושב והוא מתקשר איתי עם המחשבות שלי”. אז אני מנסה לחשוב מה אותו משהו רוצה. ואז איכשהו אני מרגיש את זה או חושב על זה – אני לא יודע איך להביע את זה במילים, אבל משהו בסגנון שהמשהו אומר לי איזו פעולה. מאוד פשוטה. כמו תרים קצת את הראש. ואז נכנס הסיבוך. המשהו רוצה שקודם אזיז את הראש כדי לראות שאנחנו מתקשרים, וכדי שאני אראה שאנחנו מתקשרים. אבל מצד שני אני יודע שאין משהו. ואז מגיעה הדילמה: בכל זאת להזיז את הראש או לא? כי אם אזיז לא יקרה כלום ואולי בכל זאת יש משהו שמנסה לתקשר איתי? משהו במימדים אחרים? או אפילו אולי זה אני שמנסה לתקשר איתי – האני התת מודע שלי. ועל התת מודע יש לי עוד הרבה מה להגיד, וגם כבר אגיד, אבל בגלל זה אכן אני מייחס לזה המוא-ן חשיבות. ועוד שאלה. נגיד שהמשהו הזה קיים, זה כדאי להתחיל איתו?
אז אני מזיז את הראש. ואז שוב המשהו מתקשר איתי לעשות עוד משהו. ואז אני מתחיל לצחוק. “זה אתה שמדבר אל עצמיך, תפסיק לעשות שטויות”, אני אומר לעצמי. אבל אולי זו הדרך היחידה שהמשהו הזה יכול לתקשר איתי. אולי הוא במימדים אחרים, אולי הוא האני שבתוכי. מה שכבר אמרתי.
ומה?! ככה אני הופך למשוגע? אז אולי נפסיק עם זה מיד?!
מקום אחר. זמן אחר.
ישנה סיטואציה. ואני שם לב שבלי הרבה משאבים שזה כולל זמן וידע אני מקבל החלטה. וההחלטה נכונה. איך זה יכול להיות? מה עזר לי לקבל אותה? אולי זה התת מודע שלי שקולט יותר טוב ממני?
אני מסתכל לחלקיק שנייה על דף נייר. של ספר. ויש לי הרגשה עמוקה שאני יודע מה כתוב. שאם ישאלו אותי שאלה של כן ולא או מבחן אמריקאי, אני אצליח. אבל אני אצליח כשאני מקשיב לתת מודע. וכבר היו לי ניסיונות שהתמדתי, וכן, אני הצלחתי. זה מפחיד. אבל איך זה יכול להיות? זה דורש להקשיב לתת מודע. וזה לא משהו שבשליטה כמו בחיים, שממש אפשר לנהוג את זה. זה פשוט משהו אחר. קשה להסביר במילים. זה לא לזרום. זה לא מעורפל. זה פשוט משהו אחר.
ולכן גם קשה עם המגרה. אני פותח אותה וסוגר. ואז אני יודע שאם אפתח ואסגור שוב החיים שלי יהיו שונים לגמרי מאשר אם לא אעשה זאת. והתת מודע הזה אומר שכדאי לעשות את זה. עכשיו רגע רגע. מה הקשר לתת מודע הזה לתת מודע של המקודם? הרי מקודם התת מודע לפחות ראה דף של ספר. הוא קיבל אינפורמציה. כאן, הוא כאילו מנחש מה יקרה ביקום? זה הרי מגוחך.
זה נכון. זו מחשבה מגוחכת. אבל ההרגשה, ההרגשה היא לא מגוחכת. היא אמיתית. והיא קשורה לאותה הרגשה שהיתה כשכן הצלחתי בסיטואציה שתקשרתי עם התת מודע.
אז אני פותח וסוגר שוב. אבל המשהו אומר שכדאי לעשות זאת שוב. וכך זה כמה פעמים. זה לא טקס קבוע. וזה לא אותו מספר פעמים כל פעם. זה משתנה וזה בהתאם להרגשה. וקשה שלא לעשות זאת. כי אני יודע שזה ישפיע על החיים שלי. אני יודע שגם אם לא אעשה זאת במאקרו כנראה שהחיים יהיו דומים. אולי. אבל משהו אומר שעדיף את הנתיב הזה ולא ההוא.
אולי הכל נובע מכך שכהילד ההוא הייתי לחוץ? שגדלתי בסביבה מלחיצה ודורשנית? אבל שוב, איך זה שהצלחתי באותן המשימות?
וואו, המקרה הזה, התת מודע שלי ממש הפתיע אותי. לא ישנתי 4 ימים. כמעט. בערך שעה באיזשהו אחד מהארבעה ימים ואולי עוד איזה 4 ביום אחר. היו גם את הלילות הלבנים. הסיבה? כי רציתי לאתגר אותי כנער ולראות פעם אחת כמה זמן אני יכול שלא לישון. באותם שישה ימים שתיתי המון קפה, פעם ראשונה בחיים כל כך הרבה קפה. לפני כן סתם טעמתי פה ושם. עכשיו זה היה חשוב כדי להצליח את המשימה. אז זה היה היום הרביעי, עבדתי כל הלילה על משימת תכנות שהיתה לי לבית ספר. והגעתי למצב שיש לי שגיאה. זה לא מתקמפל. ואני לא מבין את השגיאה. ואני לא יודע מה לעשות. הבוקר התחיל לעלות ועשיתי לילה לבן. הייתי מאוד עייף. העיניים שלי בקושי נשארו פתוחות. ואז. פתאום. תוך כדי אני פשוט ידעתי שלהקשיב עכשיו לתת מודע. ואני פשוט התחלתי לרשום כמה פקודות. סתם חשבתי זה יעזור. לא הכרתי אותן וזה היה לי מאוד מוזר כי אני כאילו ממציא עכשיו סינטקס. אני עכשיו ממציא פקודות. אני גם עכשיו חושב שבכלל זה יפתור את הבעיה. אולי. אבל אני ממש סתם רושם שורות אבל משהו בי דוחף אותי לעשות זאת. משהו מהראש לאצבעות על המקלדת כמקשה אחת, ואני מתחיל להקליד. אני לא יודע מראש מה אני הולך להקליד. זה לא כמו ברגיל שיש איזה רעיון ועכשיו כותבים אותו. זה אותה ההרגשה שזה לא לזרום, זה לא אני רואה את כל התמונה מראש, זה לא שזה לא בשליטה שלי אבל זה גם לא בשליטה שלי. אני כותב את השורות. לוחץ “רוץ” וזה עובד. ואני בהלם.
בלי קשר אבל אולי יש לזה קשר אז אספר. אני מאמין שיש לי יכולת של להצליח כשממש צריך. יש לי יכולת להירגע לגמרי במצב מאוד מלחיץ ולעשות את מה שצריך עם ההרגשה הזו שלי. דוגמא טובה היא שהסתובבתי בשטח, במדבר, עם קבוצה של נערים. אנחנו רצנו המון ומהר. זה היה בלילה. היה בהתחלה מישור ולאט לאט זה התחיל להיות בטיפוס. לא ניווטנו עם מפה. רק ראינו בקצה רחוק, לפני האופק, אבל רחוק, שאנחנו רוצים ללכת “לשם”. ובדרך “לשם” זאת שנהגה בקבוצה עשתה לנו פעילויות. לקחה אותנו בזגזוגים לכל מיני כיוונים. והיינו עם תיקים גדולים וכבדים אבל היא, היא בלי כלום ואיזו ספורטאית היא היתה. ורצינו החבורת נערים להצליח להיות איתה. והיא רצה כל כך מהר. והסתובבנו, ולשם פתאום ספרינט, ואז נשכבנו על הגב ועשינו גלגולים, ואז חיש מהר לקום ולרוץ למקום אחר שרק הוגדר בכיוון ולרוץ הכי מהר עד שהיא אומרת לעצור וכו’. באופן כללי התקדמנו ל”שם” אבל לגמרי בבלאגן. היה חושב מצרים אבל קצת אור איכשהו נתן לנו לראות קצת משהו. ואז שמתי לב. זה היה לאחר כ- 45 דקות. בוודאי כבר נכנסנו לעומק, שמתי לב שהתנתק לי מהתיק התיק המשני שהיה בו המשקפת והמצפן. זה היה סופר חשוב כדי שנוכל מ”שם” להמשיך הלאה. אבל איך אני אמצע אותו עכשיו? חשבתי לעצמי. הרגע נענו בדרך מאוד מזוגזגת, בחושך מצרים והמון. המרחב אפשרויות הוא אינסופי. ותוך כדי המחשבה הזאת, שהגיעה די מיד עם זה שהבנתי שאני לא עם התיק יותר, אני התחלתי להרגיש את זה. את אותה הרגשה שאני מדבר עליה. שאני אמצע את התיק ביחד עם התת מודע שלי. באופן הכי לא ברור לעצמי, אחרי שסיפרתי למנהלת הקבוצה את הדבר, אני הצעתי לה שאלך לחפש את התיק. הייתי צריך לשכנע אבל היה לי דרך טובה שבה הצלחתי לשכנע וקיבלתי אישור. אני הסתובבתי עם גופי לעבר המרחב הענק, החשוך, עם תוואי השטח העירום והעקום. לעצמי אמרתי שזה לא הגיוני שאני אמצע אותו אבל אני הרגשתי את זה, מלטף אותי כאילו מבפנים ויודע שאני אמצע. התחלתי ללכת. לא היה לי שום אינדיקציה ל “אה, נכון כאן היינו, אני בכיוון הנכון” או משהו כזה. הכל היה חשוך. ובגלל שכל שנייה היא האיצה בנו “עכשיו ספרינט לשם” לאיזה כיוון ארביטררי במרחב “ועכשיו לשם” לכיוון אחר ארביטררי, ואנחנו, גם אני, היינו בכלל באטרף של להספיק, אז לא היה לי בכלל איזה חוש וזיכרון לכל המסלול הזה שעשינו. אבל איכשהו הרגשתי שאני הולך בכיוון כמו שבאנו. זו רק הרגשה, רק משהו מבפנים שאומר לי שאתה עושה את זה. והלכתי והלכתי ואני מרגיש טוב עם עצמי. אני מרגיש שאני עושה. אין פה וודאות אפילו שאני יודע. אין פה “עוד מעט מגיעים” כי אין לי מושג גם מתי זה נפל. ואין לי שום לחץ בעולם למרות שזה היה סופר קריטי להשיג את אותו משקפת ומצפן כי זה היה קודם כל מאוד יקר וגם קריטי שהקבוצה תוכל להמשיך לשלב הבא ומאוד רצינו להמשיך לשלב הבא. אז שום לחץ. ובחיים אני בלחץ מדברים הרבה הרבה יותר קטנים, כמו למשל אם אני עומד בתור לפלאפל ורואה שהתור לא מתקדם טוב ואני חושש שאפסיד את תחילת התוכנית בבית. מה זה, אני יכול להיות בהיסטריה במצב כזה, למרות שזה שטותי וכולה תוכנית ואפשר לוותר על הפלאפל. אולי יש פה גם עניין של עקרונות אבל זה לא משנה בתמונה הכוללת, כי בתמונה הכוללת אני רגיל ואולי יותר מרגיל בענייני הלחץ. וכאן, באמצע המדבר. לבד. בחושך. אני חש את זה. אני חש את השלווה ואת התת מודע שלי. והולך ימינה. ויורד לשם. והולך שמאלה. וממשיך קצת ישר. ואז שוב מחליט עכשיו שמאלה. ופתאום, באור הזעום שהיה, אני מצאתי את זה. הינה, התיק שכב מולי כשני מטרים ממני. אני הרמתי אותו. הכל היה שלם. והרגשתי כל כך טוב. כל כך אחד.
יש עוד מקרים כאלה. וקשה שלהתעלם מהתת מודע. לא יודעים מספיק. אני קראתי על חקר המח. יש דברים הזויים שכבר יודעים על התת מודע ואני משתמש במילה הזויים כי זה מאוד לא אינטואיטיבי ומוזר.
יש משהו ביני לבין המח שלי כי שנינו יישויות נפרדות. אני זוכר שבמשחק כדורגל אחד שמו אותי שוער. זה היה משחק מאוד חשוב למנהיג הקבוצה ולי אישית לא היה אכפת יותר מידי, לא מכדורגל ולא מהמשחק כדורגל הנוכחי. אבל זה לי אישית. כן היה לי אכפת כי למנהיג היה אכפת. אז מאוד השתדלתי. ואז קרה הדבר. הקבוצה היריבה קיבלה פנדל. וזה משחק מאוד חשוב ולמנהיג שלי מאוד אכפת. ואני יודע שהרבה תלוי בי עכשיו. כן, אני מכיר שפנדל קשה לעצור ולא יפנו אצבע מאשימה אלי אם יהיה גול אבל איכשהו זה לא היה ההלך רוח שבי אז. אני חשבתי על זה שאני בסדר גם אם יהיה גול אבל תוך כדי ומיד, המחשבה וההרגשה של זה הלכו לצד, התפנו, ונכנסה בי ההרגשה הזאת של התת מודע. ואז שמתי לב להבוי. זה היה מגרש קטן יותר ממגרש באצטדיון. השערים היו קטנים יותר אבל הם קירבו את הפנדל בצורה קיצונית. הכדור עמד מאוד קרוב אלי. והבן אדם הזה מהקבוצה היריבה, שהוא טוב שמה, הלך לבעוט, והוא בועט חזק. זה נורא מפחיד. אבל איכשהו גם המחשבה וההרגשה של זה מיד הלכו הצידה, התפוגגו, והיה בי משהו. משהו. לא יודע מה זה. ראיתי את ההווה (מלשון זמן עכשווי). נעמדתי בשער ואז מה שעשיתי, שלא עשיתי אף פעם, היה שהתמקדתי בכדור והתנתקתי מהכל. הייתי באיזה “זון” כמו שאומרים, אחר. הפיקוס שלי רק הלך וגבר והתחלתי לראות את הכדור יותר ויותר ואת הצדדים, הצדדים התחילו להיות מטושטשים וכל האנשים שעמדו מסביב והריעו התחילו להישמע מטושטשים. לא היתה לי חוויה כזו אף פעם. ואני זוכר שכאילו זה היה שההווה של הכדור נלכד אצלי וכאילו היה איזה חיבור, מערה, ביני לבין הכדור כי כל היתר, ויזואלית ווקלית הטשטשו לגמרי, נמרחו הצידה ויתר החושים בכלל לא זוכר שהיו קשורים למציאות האחרת. הם היו קשורים לכלום. והבן אדם רץ ובעט חזק, כמצופה, אבל אני המשכתי רק בחיבור הזה ביני לבין הכדור. וזה היה מדהים- והזיכרון הזה מדהים אותי. ראיתי איך שהכדור מתקדם לעבר השער, לא לעברי, לעבר הצד אבל בכיוון השער לעשות גול. אני ידעתי איפשהו שזה מאוד מהר, אבל תוך כדי כל הפיקוס הזה אני גם ראיתי את הכדור זז לאט. והיתה כל ההרגשה הזו של החיבור עם התת מודע. השלווה, לא ידיעה שאני בטוח אצליח – אבל הלך רוח שאני עושה עכשיו מה שצריך וזהו ומרוכז בזה – אני. ואני זוכר שאני התחלתי להושיט את היד וכל הסיפור היה כאילו שפתאום חידה מאוד מסובכת אני ראיתי איך פותרים אותה בקלות ממש. ואני עצרתי את הכדור הזה, ובלי בעיה. כולם היו בשוק. הבועט פער את פיו והיה בהלם. ואני יודע שאני לא שחקן גדול ואני לא שוער גדול ופה הצלחתי כי הצלחתי להתרכז בדרך הזו. זה היה פיס אוף קייק. זה היה פעם ראשונה שהיה לי כזו חוויה ועדיין לא היתה לי כזו שוב ואני עדיין תוהה אם זה כי עדיין לא הייתי במצב כזה שוב.
אני לא אוהב לקרוא ספרים. הם משעממים. אומרים שזה מפתח את הדימיון. מבחינתי זה מקבע את הדימיון כי מישהו כתב לך כבר משהו. אני לא צריך לחשוב ואני כבר רואה סיפור לפני, והוא מעניין. ועוד סיבה שאני לא אוהב ספרים היא שמה שקורה זה שלאחר 10 דקות אני שם לב שאני באמצע העמוד כי באמצע אני המשכתי בדימיוני את הספר. ואחרי שאני מתעשת וקורא עוד חצי עמוד, זה קורה שוב, ושוב, ואני צריך להתאמץ מאוד כדי להמשיך במלאכה הזאת של לקרוא את הספר. זה כמו לקרוא חצי עמוד ואז אתה יודע שאי אפשר להמשיך, אפילו שקראת רק חצי עמוד, כי החוק הוא שצריך לעשות “הפסקה” של משימות. זה לא שהדימיון זה משימה, וזה גם כיף אבל לחזור חזרה לספר זה מה שגורם לכל העסק להרגיש כמו לצאת להפסקה של משימות בסה”כ.
אני יכול להמציא כל כך הרבה סיפורים וכל הזמן. אני אפילו לא יודע מה אני הולך לספר. אני בעצמי מקשיב לסיפור. אני ניסיתי כמה פעמים – סיפרתי לאנשים סיפורים כדי לראות אם זה מעניין או יוצא אמין. זה כן, כן. אני זוכר איך מידי ערב הייתי מספר לדנה סיפורים. זה היה לי נחמד, כי גם לי כיף להקשיב לסיפורים שלי. “אז מסתבר” שהיה לי קשר עם איזו מישהו, והיה לה מרתף, והיינו מנגנים יחד, והיה איזה סיפור עם האבא שלה, ובקיצור סיפור או יותר נכון סיפורים שלמים. והיא הקשיבה והקשיבה, ושאלה שאלות. אחרי כמה זמן סיפרתי לה שהכל מומצא ושכלום לא נכון. היא היתה בשוק, לקח לה זמן לעכל והכאפה שקיבלתי לכתף היתה מאוד כואבת. אני תוהה עד היום האם היא גם פשוט רצתה שנהיה יחד. מודה.
המחשבה הזו ש”תקפה” אותי שהייתי ילד שחזר מבית הספר. לא היה לי כח לחשוב ומה שחשבתי באותו הרגע ש”אני חושב על זה שאני לא חושב” ושמתי לב די במהרה שאני כל הזמן חושב ואני לא יכול שלא לחשוב ושלא לדבר לעצמי, כי אם אני לא חושב אני חושב על זה שאני לא חושב ומדבר ומדבר ומדבר על זה. חייכתי לעצמי במקביל לכך שתהיתי אם זה דבר טוב או קללה. אבל לא התרגשתי מזה.
המחשבה הזאתי שמופיעה אוטומטית כל רגע שאתה פוגש מישהי חדשה. אתה תוהה לעצמך “אז זאת תהיה אישתי?”. לא שחיפשתי, הייתי יחסית צעיר אם כי בגיל שמתחיל קשר שממשיך לנישואים, אבל המחשבה הזאת של איך אפשר שהמחשבה הזאת תפסיק? הרי זה כל כך מעניין מי תהיה אישתי? זה כל כך גורלי כלומר זה כל כך אחד הדברים בחיים של בן אדם. ומתישהו אני אפגוש אותה. אז כל אחת חדשה אפילו כזאת שרק עוברת בסביבה, מתחילה התהייה, “אז זאת זאת”. אתם יכולים לדמיין לעצמכם, כמה מעייף היה לנסוע ברכבת.
והינה. עשיתי הרגע הפסקה. קמתי להכין קפה ועכשיו חזרתי. תוך כדי כך שאני מחכה שהמים יתחממו, משהו גרם לי לגשת לאזור הסלון. לא הבנתי למה. קצת שהיתי שם, קצת בהיתי באוויר, דרוך קצת כאילו מחכה לשמוע איזשהו רעש, ופתאום מבטי נלקח לעבר הדלת ונזכרתי שאמרתי שאני אנעל את הדלת לאחר שהשותפה שלי עזבה את הדירה. עכשיו, בטח אתם אומרים, אויש נו, זה קורה לכולם, זה נקרא אינטואיציה. אבל למה לקחת את זה כל כך בפשטות?
אסיים. וכאן הבעיה. נאמר שאני מזפזפ בעיתון. סקרתי עמוד והינה אני עובר לעמוד הבא. זה לא משנה, זה יכול להיות גם גלגול למטה וחזרה מהר למעלה בעמוד אינטרנט. והינה היה משהו שבצבץ אבל לא הספקתי לקרוא. אז פתאום המחשבה הפנימית, נכנה אותו כך, יכולה להוביל לכך שתגיד שזה חשוב להסתכל. שיש שם משהו. ולפעמים זה יכול להיות שכדאי להסתכל. אני לא רוצה לחזור אבל ההרגשה אומרת לחזור. אז אני חוזר. ומתחיל לקרוא. ולא מבין למה זה חשוב. הייתי אומר בדרך כלל לא מבין למה זה חשוב. אבל יודע שיש הרבה חיבורים בחיים ואולי אני לא רואה למה זה חשוב. אבל הגרוע הוא שההרגשה אומרת שאם לא תחזור לא יהיה טוב. ואם אני לא חוזר יש את הספק. הספק שיש משהו חשוב שאפילו אזהה. הספק שיש משהו חשוב שאולי לא אראה אבל התת צריך לקבל את המידע. והספק שאני לא יודע אם זה בגלל שאז זה אומר שאני לא איתו והוא לא יוביל אותי בעתיד הלאה. וכן המגרה נפתחת ונסגרת, נפתחת. ו. נסגרת.