אני הולך בתוך יער. הוא חשוך וכבר קר ואני מרגיש פה ושם איזה ברחש פוגע בי בפנים. אין לי מאור רק רואה כוכבים והירח עוד לא קם כשיקום הוא כמעט יהיה ריק לגמרי. אני שומר על קור רוחי ביודעי שאין אני יודע מה יש כאן לפני. מנסה לחשוב איך זה ביום תמיד סתם יער ואני מסתדר, אז מנסה לשכנע את עצמי שאין סיבה שאפחד עכשיו. כמובן אז מגיח לו ההיגיון והידע שבלילה יש את החיות הטורפות ומזה אני חושש. שמא בטעות אדרוך על נחש והוא יתקוף אותי בגלל זה. אני גם לא רוצה להישאר במקום וכן אני מחליט ללכת פשוט לאט, קדימה, נזהר בכל צעד וצעד. אני שמח שלפחות אני לא תקוע על איזה הר סבוך שמימנו אי אפשר לזוז כמעט גם באור יום ואני תוך כדי חושב על האחד הזה שפעם היה כמעט נורא.

שומע יללות, רואה עיניים זרות של חיות, אבל משתדל לשמור על הרוגע שלי ועל קלילות. יש לי קצת גז בגזיה אז תמיד במקרה הכי גרוע אוכל להדליק קצת אור, קצת חום ולהכין לי תוך כדי כוס תה חם. הידיעה הזו עוזרת לי ומרגיע אותי שיש לי. אבל אני חייב לשמור כמה שיותר כי אין עוד הרבה, יש לעוד פעם אחת אולי פעם וחצי.

הרגליים קצת רועדות לא מקור אלא יותר כי כבר יום שלם אני על הרגליים וקשה לי לעמוד. רוצה הפסקה, רוצה להיזרק על הרצפה ולהירדם אבל אני לא חושב שזה יהיה רעיון טוב. אני לא בטוח אם אני מתרחק מהיעד ואולי כדאי שאלך במעגלים קטנים. מצד אחד אני יכול להתקדם כך עוד כמה קילומטרים בלילה ולקרב אותי, אבל מצד שני אני לא רוצה להרחיק אותי, גם ככה מצבי לא במיטבי.

אני מנסה לדמיין איך מולי יש קבוצה של עשרה אנשים, עושים מדורה ונהנים ולידם רכבים והכל בסדר. באו לבלות, הם הרבה אז יהיה כיף והחיות לא יתקרבו ויש רכב לכל מקרה. זה בקלות יכול היה להיות מולי. טוב אולי לא בדיוק אלא צריך היה שיהיו תנאים קצת שונים אבל ברמה העקרונית כן. וכך אני עושה כבר בלילה החמישי, פשוט ממשיך ללכת הפעם במעגלים עד שהערפל הקר מגיע עם השמים הכחולים. הטמפרטורה כאן היא קרה גם ביום אבל לפחות יש שמש קצת להסתכל עליה אפילו שהיא רק מסתכלת חזרה מסנוורת אבל לא מחממת.