קוראים לי יעל. והיתה לי חברה בשם דנה. נפגשנו שהיינו ילדות קטנות בבית ספר. דנה עברה לגור לידנו בבניין ממש דלת ממול. היינו באותה הכיתה ואמא אמרה שנלך יד ביד לבית הספר. החזקנו ידיים והיה לנו כיף. דילגנו ביחד, צחקנו ביחד והכל עם אחיזת יד עד הכיתה.

אז זה היה עוד בסדר.

אנחנו הפכנו להיות חברות ממש טובות תוך כמה ימים ספורים וחברות הכי טובות תוך איזה חודש. אהבנו להיות ביחד והאמהות שלנו אהבו שאנחנו חברות. היום אני כבר מניחה שחוץ מזה שהיתה לכל אחת חברה מקסימה, כי באמת היינו ילדות טובות, זה גם היה מאוד פרקטי כי זה נתן גיבוי לכל אחת מהבית עד הבית ספר ובחזרה ובכלל תמיכה.

ולא יודעת. זה פשוט היה נראה לי טיבעי עם דנה. המשכנו להיות חברות. מאוד נהנו אחת מהשנייה מהרגע הראשון. היה לנו אפילו כיף להסתכל לאחת השנייה בעיניים. זה תמיד הגיע עם חיוך.

אהבנו לרקוד ביחד מחובקות. אהבנו לרדוף אחת אחרי השנייה. אהבנו גם ללכת ולהציק לבנים ביחד.

זה פשוט היה לי טיבעי עם דנה. מאז ועד היום. אף פעם לא הפסקנו להיות חברות. אולי גם כי זה מילדות זה מרגיש לי כל כך טיבעי. היינו כל כך הרבה ביחד.

אז האמהות אהבו שהלכנו ביחד ברחוב עם הידיים. אבל מתישהו, הן כבר לא אהבו יותר את זה. מתישהו הרצון שלהן לכך אפילו לא הפך לליגיטימציה, אלא די מהר התמסמס לתסכול עם חוסר אמפתיה. אני זוכרת את החיוך של אמא שהחזקנו ידיים בפעם הראשונה כשהן אמרו לנו תחזיקו ידיים לפני בית ספר. היא היתה ממש מאושרת. הסתכלה אלי עם עיניים מכווצות וכתפיים מכווצות, מחזיקה בין כפות ידיה את מגבת המטבח כי היתה בהתחלה של בישולים. עכשיו אמא נראית מתוסכלת כשאנחנו מחזיקות ידיים. כאילו עשינו לה משהו רע.

אני לא יודעת. פשוט לא יודעת. דנה היא החברה שלי והכי טובה שלי ואני מאוד אוהבת אותה. אני רוצה להיות רק איתה. היא הנפש התאומה שלי.

לפני כמה ימים דנה הציעה לי שניישב את הזוגיות שלנו. שיהיה סימבולי לעד. זה בלבל אותי כל כך נורא. אני לא מבינה בשביל מה צריך סמליות פתאום. מה, היא השתנתה? מה, היא התבגרה והיא שונה עכשיו? מה היא לא מאמינה לי יותר? פתאום מרגישה ריחוק והיא צריכה איזה סמל?

זה נורא הבהיל אותי הבקשה של דנה. דנה ניסתה להסביר לי שזה בדיוק ההפך מכל החששות שלי. שזה כדי להגביר את החברות שלנו. אבל אני לא הבנתי איך אפשר להגביר את החברות שלנו. לא הבנתי למה היא מתכוונת.

דנה נראיתה קצת עצובה. אני הרגשתי שהיא מתרחקת. שאלתי אותה אם היא מתרחקת ממני והיא השיבה שכן, בלי להסתכל עלי בכלל, המשיכה עם המבט לאופק תוך כדי נתינת התשובה הזו שקרעה לי את הלב. אני חששתי שהיא אולי מתרחקת לאחרונה ולכן רוצה את הסימבוליות הזאת והינה אני רואה שכנראה צדקתי.

שאלתי אותה אז מה עושים? דנה נראיתה קצת קרה, קצת דחוקה ונראיתה לי פתאום קצת מבוגרת. היא השיבה שהיא חושבת שצריך שניפרד.

היתה לי צמרמורת בכל הגוף. לא ידעתי מה לעשות. איך זה קורה? מה קורה? מה הוביל למה? הכל היה בסדר, כרגיל, מה פתאום הכל הסתחרר? התחלתי לבכות. דנה מיד הביטה בי לתוך העיניים וקפצה אלי לחיבוק. היא חיבקה אותי חזק ואני פשוט געשתי מבכי ולא הבנתי למה החברת נפש התאומה שלי עוזבת אותי ככה פתאום. למה?!

דנה הרימה את ראשה והסתכלה על מישהי מאחורי. הסתובבתי. זו היתה אמא שלי. היא עמדה ליד האוטו עם הדלת פתוחה. דנה הנהנה אליה והבנתי שאני צריכה ללכת מדנה לאמא. ופתאום הרגליים שלי הטיסו אותי לאמא ונפלתי לתוך החיבוק שלה גועשת מחדש מבכי. אמא שלי רק חיבקה אותי חזק חזק ואמרה לי שוב ושוב ש”היא יודעת, היא יודעת” בפאזות כאלה של פעמיים.

הייתי שם בוכה בגעש עד שהערב הגיעה ועוד עברו כמה שעות. דנה כבר הלכה. אני הרגשתי את הלב שלי קרוע. פשוט קרוע. אמא אמרה לי שכדאי שנחזור הביתה. אבא הכין לנו ארוחה.