היה זה אחר הצהריים בשבת מעצבנת כזאתי, שום דבר לא הסתדר, הבנתי ששבוע הבא אצטרך להשלים חורים שלא מצליחים להתכנס עד כה משבוע שעבר. וכל זה כשהשכן עושה על האש בדירת הגן שלו למטה בדיוק בקומה מתחתי עם המון אנשים צוחקים להם בקולי קולות, לא חושבים על כך שהעשן עם הריח של העל האש נכנס אל הבית שלי ונדבק לי לכל הקירות ושמים מוזיקה רועשת וקולנית.

עצרתי את עצמי מפעולותיי. הבנתי שה”רקע” הזה מוסיף לי סטרס ומקשה עלי לחשוב ולהתרכז ושאני צריך לעצור את זה קודם ואז להמשיך לטפל בעיסוקיי. הורדתי את הניירות לשולחן, שמתי כסות לא מפרגנת וירדתי למטה. “דפיק דפוק דפיק” דפקתי אצל השכן בדלת. הדלת נפתחה לרווחה והינה הוא השכן שלי, אדם מבוגר בן 54 כבר עם כרס כבדה, בגופייה לבנה ומכנסיים אפורות דהויות עם איזה קשקוש שעוד בקושי רואים, רגליו מצוידות בכפכפים עם פס עבה רוחבי מקדימה עם פסים, בידו שגם מחזיקה את הדלת יש מזלג ארוך עם נקניקיה שמנה כמו הסיגר הדלוק שהיה לו בפה. והחיוך שלו, מאוזן לאוזן, נראה שיכור בקטע טוב ממש ומבסוט לראות אותי כאילו הוזמנתי למסיבה ועכשיו היא תהיה יותר טובה.

“מה נשמע?” שאל אותי עם הסיגר בפה לא מרפה מהחיוך. הוא היה מבסוט. פשוט ממש מבסוט. לא אמרתי כלום לשתי שניות אז הוא המשיך “בו. רוצה להכנס? אנחנו בדיוק עושים פה על האש עם חברים ומשפחה. אתה מוזמן להצטרף. בו” וחייך ונראה שאותו קשוחי מהחיי היום יום שאני רואה פה ושם במסדרונות הבניין, אם הדברים היו טיפה אחרת היה רוצה לחבק אותי עכשיו. נכנסתי פנימה והסתכלתי. המקום היה מלא באנשים. רובם ישבו. כולם היו עם מצב רוח נהדר. לכולם היה משהו ביד, אוכלים, זוללים, או שותה יין מבעבע זאתי הרזה בשמלה הורודה עם השיער הגלי שכנראה שומרת על המשקל. “בו” המשיך השכן וניסה למשוך אותי בתנועה חביבה החוצה לגינה שלו איפה שכל ההמולה השמחה והתוססת. “אשים לך סטייק על האש?!” שאל בחיוך.

היה לי לא נעים. מצד אחד הוא מהשכנים האלה שהוא לא בדיוק הקפ אוף תה שלי, מצד שני אני מבין שהם עכשיו ממש שמחים ומי יודע אולי חוגגים אפילו. אבל אני קצת קר ואנטיפת וזה התחיל יוצא ממני: השבתי “לא תודה. תודה. אני פה כי רציתי להגיד שאתה עושה המון רעש, כל העשן של המנגל שלך עף לי לתוך הבית ואני לא יכול להתרכז בבית וזה לא יפה מצדך ואני מבקש שתחליש ותגיד לאנשים לדבר יותר בשקט”. זהו. הטיל שוגר. עכשיו מחכה לראות מה האויב הולך לעשות איתו ועם הכוונה שלי. האם יפיל את הטיל בלבד, ינסה לטרגט גם אותי. הלב שלי התחיל לפעום קצת בחוזקה. השכן, שמר על קור רוח. הוא כבר לא ממש חייך אבל עדיין המרפק שלו היתה מקופלת כך שהנקניקייה באוויר. ואז כמו דביל כשראיתי שטיפה אחת מהנקניקייה טפטפה לו על הרצפה הנקייה אמרתי “טיפה.. אה.. טיפה, נפלה לך שם, מהנקניקייה” והצבעתי לו. “מה?!” שאל השכן. “שם שם” הצבעתי שוב והשכן הסתכל למטה מחפש את הטיפה. ואז מיד הרים את הראש ופנה אלי. נראה שהטיפה הזו לא ממש עניינה אותו. “הכלב כבר ילקק. תקשיב לי ותקשיב לי טוב. אני יודע שאתה קצת מוזר. אני פתחתי לך את הדלת כמו חבר אפילו הצעתי לך שאאכיל אותך, שאפגיש אותך לחברים שלי ולמשפחה שלי. אני הזמנתי אותך פנימה ליקר לי. וזה מה שיש לך להגיד לי?” הסתכל עלי. אני ממש רציתי רק לבכות וללכת. הטיל שוגר ונראה שנפל בים והמון המון חצים היו בדרכם אלי.

ואז ראיתי אותו פוצה פה. הוא הולך להמשיך. איזה יופי. איזו הקלה. אני לא צריך להגיד משהו. אולי לדבר הבא יהיה יותר קל להגיב. “חוץ מזה, איך אתה מעיז להגיד משהו בכלל כשאתה כל הזמן שומע מוזיקה חזקה. אני לא בא אליך אומר לך דברים, תחליש”.

הייתי מבולבל. “שומע מוזיקה? על מה אתה מדבר?” שאלתי בחריפות.

“אתה שומע מוזיקה חזקה מידי יום. משאיר את כל החלון של הסלון פתוח. שומעים את המוזיקה מאצלך טוב טוב” טען שוב השכן.

“מוזיקה?….” שאלתי שוב בהיסוס ובלבול, בא לתקוף. בא לתקוף כי הצדק איתי, אני לא שומע בקולי קולות מהסלון עם החלון פתוח. ואז האסימון נפל. אני קלטתי. רציתי לבכות מאושר. הוא איש “אמיתי” כמו שאני מכנה אותם, הוא לא משפחה או חברים שיודעים. קפאתי. “מוזיקה?!” שאלתי לאוויר. היו בעייני דמעות. על פניו החל מבט של תמיהה ובלבול. נראה שהוא התחיל להתחרט שבכלל ניסה להסביר לי בידיעה שלו שאני מוזר.

לא ידעתי איפה למקם את עצמי. מה לעשות. מה לעשות עם הידיים. הבטתי בו והיו לי כבר דמעות בעיניים שעוד שנייה הולכות לנזול ואמרתי “טוב. לא חשוב. תודה. מצטער” ויצאתי מהדירה.

תוך כדי עלייה במדרגות חייכתי חיוך גדול וחשבתי לעצמי “מוזיקה. שומע מוזיקה הוא אומר לי”.

זו היתה המחמאה הכי טובה ששמעתי בחיים שלי. היו מחמאות יותר ערכיות אבל את זאתי אני הכי אוהב עד היום. איך שהוא עמד שם עם המכנס המטופש הזה שלו בגופייה עם הנקניקייה וחשב ששמתי ברמקולים מוזיקה בקולי קולות. זה היה אני שמנגן על הסינטיסייזר שלי. מוסיף קולות, עושה לופים ומ-אל-תר. אהבתי להשאיר את החלון פתוח כדי שעשן הקטורת שהייתי מדליק קצת יתאוורר מהחדר. מהסלון. תהיתי באמת האם הוא בקומה מתחתי יכול לשמוע את זה. אני מבין עכשיו שכן. הגיוני. באמת זה היה חזק לפעמים. לפעמים נכנסתי לזה והגברתי את המוניטורים עוד קצת. הוא קרא לנגינה שלי “מוזיקה!” הוא חשב שזה דיסק! שזה אמיתי! המוזיקה שלי ייחודית. ושונה לגמרי מהמוזיקה שהוא הקשיב לה כעת עם משפחתו ועדיין הוא חשב שאני שמתי מוזיקה ולא חשד שזה אני, שמנגן.