לקחתי את האחיינית שלי לבית של חבר שלה מהגן. הגיעו לשם עוד 2 ילדים. ישבתי בצד על הספה כי האמא של הילד המארח ביקשה ממני להישאר כמה דקות “לראות שהכל מסתדר ביניהם”. אני חשבתי שזה סתם תירוץ אבל כך או כך הבנתי שאין ברירה אלא להשאר. ואכן כפי שחשבתי הכל היה בסדר. הם שיחקו. השני חברים הנוספים הגיעו כמה דקות אחרי וכולם נהנו.

אבל אז שמתי לב למשהו שקצת הטריד אותי. הם שיחקו “משפחה”, המשחק המפורסם של ילדים. האחיינית שלי היתה ה”אבא” ושמתי לב שכל המשפטים שהיא אומרת, כל הפרצופים, כל ההבעות פנים, כל הרעיונות היצירתיים “שלה”, הכל בקיצור, זה בדיוק הדברים שאני עשיתי כמה ימים קודם כששיחקתי איתה משפחה ואני הייתי בתפקיד האבא. זה הטריד אותי כי הבנתי שכל כך היה לה חשוב לשחק איתי רק כדי שהיא תבין איך לשחק אבל בדיוק אותו הדבר. הרבה פעמים היא באמת מחקה אותי בשלבים הראשנים של המשחק. מלידה. ולוקח זמן עד שהיא עושה משהו חדש. ופתאום הבנתי שאולי זה בכלל לא היו דברים חדשים אלא דברים שהיא ראתה אצל האחר.

ואני מתבונן על הילדים האחרים. ואני רואה שגם הם, כל אחד בתפקידם, עושה פרצופים, מעלה רעיונות וכולי ואני קולט את האבא שישב לידי, שגם הוא הוכרח לחכות כמה דקות “לראות שהכל מסתדר” צוחק ואומר לעצמו “נכון נכון”. לא התאפקתי ושאלתי אותו “מה נכון?” עם פרצוף מודאג וחתור. והוא הוריד את המשקפיים לגרד, הרים גבות והשיב עם עיינים חצי עצומות “לא, לא, סתם.. זה כמו ששיחקתי איתה פשוט”. ואז בום. ברגע אחד. הבנתי שמה שאני רואה מולי זה לא ילדים משחקים. אלא זה אותנו האבות שהיינו בחדר משחקים אחד עם השני עם אווטארים משוכללים שמשום מה דורשים, כאילו זה תפקידם, שנלמד אותם איך להיות אווטארים של המשחקים האלה. הסתכלתי על האבא והבנתי שאני באיזשהו מימד משחק איתו עכשיו את השטויות האלה. אני נמצא איתו בתחתוני הבוקסר וגופיה ומתנהג בצורה ילדותית על הרצפה על השטיח.

לא אהבתי את זה. הרגשתי בזבוז זמן. אבל מהר נרגעתי. כי נו, ככה זה כשהם מתחילים ללמוד. מתרגלים מה שלמדו מהבית קודם. וככה זה בהתחלה עד שהיא תפרח בעצמה עם הרעיונות שלה.