התלבטתי מאוד אם שוב לעצור בדוכן. הייתי מת מרעב וידעתי שאין עוד הרבה מה לאכול בבית, ובכלל לא היה לי הרבה חשק לבשל, אבל ללכת שלוש פעמים בשבוע זה כבר מוגזם. יותר מידי קלוריות. אחרי התלבטות קצרה עם עצמי החלטתי שבכל זאת אלך. זה אכן מוגזם שלוש פעמים בשבוע, אבל זה לא מוגזם אם זה פעם אחר קורה שבוע אחד כזה. נכון? אז הלכתי. כרגיל היה תור. 4-5 אנשים לפני. זה לא תמיד ברור כי לפעמים יש איזשהו מישהו מקדימה שעוד אוכל את המנה שלו אבל אז יש איזה קטע שהוא יכול לסיים ולבקש עוד אחד “ככה פתאום באמצע התור” כאילו בגלל שהוא כבר הזמין אז הוא על ערוץ ישיר עם הפלפאן. וזה לא מישהו מסויים, איש מסויים. זו פשוט תופעה שקורת שם עם האנשים. בסדר. זה לא משנה. אני מבין שזה חלק מהתרבות. אני אומנם לא אפעל ככה אבל שיהיה. אם זה מקובל על העם, ואף פעם לא ראיתי מישהו מתווכח עם התופעה, אז שיהיה. על כל פנים. אני לא יודע להסביר את הדוכן פלאפל הזה. אני משוגע על המנה משם. אני מאוד אוהב כמון והם איכשהו עושים שם משהו מדוייק עם התבלון שכולל כמון. אבל בכלל, חוץ מהכדורים, החמוצים הקצוצים דק, והבצל, הסלט שתמיד מרגיש יותר טרי מטרי, הסדר עבודה של הפלפאן, וזה תמיד אותו אחד שזה גם תופעה שמשגעת אותי – איך יכול להיות שלא משנה מתי אני מגיע ובאיזו עונה זה אותו אחד? ורואים שהוא אוהב את העבודה. וכל מנה הוא כאילו אומר לעצמו “יאללה, מחדש, מנה, ריכוז” מתוך כבוד למנה ומתוך כבוד לבן אדם שהזמין. הכל מאהבה. רואים את זה. ואיך שהוא מגיש, עד כדי כך שאני אפילו מוטרף מהזווית שיש לו במרפק שהוא מגיש והפרצוף שקצת הצידה בהגשה – תמיד אותה תנועה. כאילו אהבה בתנועה של שחקן שזרק לסל.

אז עמדתי בתור, והעסק התקדם לאט לאט כרגיל, אבל תמיד אווירה נינוחה. גם את זה אני לא יודע איך להסביר. אולי משהו עם זרם האוויר שם. אני מאוד לחוץ בחיים תמיד מלא משימות אבל שם איכשהו כאילו אני נכנס לחלל של רוגע בזמן. יש אווירה טובה. בשבילי. האווירה היא סתם לעמוד ברחוב. אבל איכשהו אצלי שם ספציפית האווירה נינוחה כל כך. אין לי את ההרגשה של הלמהר. אני לא קצר רוח מהתור האיטי שזז. אני גם מכבד כל בן אדם שמכינים לו עכשיו ברגע זה את המנה ואת ההגשה אליו ומצפה שכך ינהגו שאני אהיה בעמדה הזו. בכל אופן, היו עוד איזה שלושה לפני ופתאום במהירות חנתה ניידת ליד הדוכן ויצא משם לבוש מדים, עם כובע שחור ונראה כעוס. הוא ישר הלך בצעדים קשוחים אל עבר הדוכן, נכנס פנימה ללא רשות והתחילה מהומה בינו לבין הפלפאן. הוא אמר לו שהוא בא איתו מיד והפלפאן השיב לו בהתאם אבל בסוף הוא הצליח לנעול את ידיו ולמשוך אותו לעבר הניידת. הפלפאן צעק עליו שאלות האם השתגע? ומה יהיה עם הדוכן?-שאי אפשר ככה להשאיר פתוח, ואיש המדים הקשוח רק השיב שזה לא מעניין אותו.

זהו. רגע אחד עמדתי בתור, בשלווה, כולם באיזה מצב יציב של האווירה הידועה והטובה שכולם התכנסו אליה כי אוהבים אותה ויודעים למה לצפות, ותוך דקה וחצי נשארנו מול הדוכן עירומים, הדוכן מואר, ה’ציפסר עובד, התפוח אדמה עם הגז דולק הכל מואר אבל אין מי בפנים. פשוט עמדנו כולנו בתור וחיכינו. לא ידענו מה לעשות. היינו בהלם. הינה הגיע זבוב ונחת על הסלט ירקות והוא נשאר שם והחל לטייל כי הפלפאן לא היה שם להזיז אותו. לא ידעתי מה לעשות. לסגור? זה מוזר כי אין לי איך ומה, אני אשאיר הכל דלוק בפנים?.. אז אני אתחיל לסגור בפנים? מה לגעת שם בדברים?, מה אני יודע?. אבל למי לטלפן?, איך זה עובד?. לעירייה? שם לא יענו לי בשעה כזו. למוקד? אז מה יעשה ההוא במוקד הרי הוא גם לא יידע איך לתפעל את המקום וחשבתי שיזניח את המקום.

ואז זה פשוט נראה לי מובן מאליו. אני כל כך אוהב את המקום. כל כך מעריך את המקום. אני כבר מכיר הכל על המקום. שנים שאני עוקב אחרי התנועות, נחשפתי לאינספור מצבים בדוכן וכמה פעמים ויודע איך הפלפאן התמודד. אז פשוט נכנסתי פנימה, הסתכלתי לראשון בתור בעניינים ושאלתי: “כן? מה להכין לך?!”

הייתי בחוסר וודאות מוחלט מה הולך לקרות ולשמחתי אני מניח, הראשון בתור ענה לי בחזרה: “2 מנות, לארוז, אחד עם חריף, ובקבוק לימונדה”. ואני… אני התחלתי להכין. הכל זרם לי שם כל כך טוב כאילו שנים אני צופה בזה, צחקתי לעצמי. הכל באמת זרם לי טוב. אני חושב שהייתי אפילו יותר טוב מהפלפאן. הייתי יותר מהיר, יותר חד. הטעם.. קשה לשפוט והנחתי שאין טעם שאני אטעם כי זה כמו שתנסה לדגדג את עצמך.

את הקופה לא ידעתי לתפעל כי היא תמיד היתה בצד והיה צריך ללחוץ איזה משהו וזה הכי פחות עניין אותי. אבל די מהר כבר התחיל להיות לי עודף ופשוט התחלתי לשמור את הכסף בצד הקופה. ווואלה, אני שם תקתקתי אנשים. והמעניין הוא שאחרי ה- 3 אנשים שהיו לפני בתור דאז הגיעו חדשים והם פשוט קיבלו את המצב החדש כאילו הוא נורמלי. רק אחד שאל אחרי איזה רבע שעה שאני עובד, “מי אתה?, מה זה?, איפה יעקב?” וואו. אז קוריאם לו יעקב? חשבתי לעצמי. כל השנים האלה שאני ממציא לו שמות, רוצה אבל מתבייש לשאול אותו לשמו. כמה דברים קורים פה עכשיו. כאילו אני נע קדימה בזמן וחווה הכל. להפתעתי, פשוט יצא לי, אני אשכרה כאילו הייתי מהאלה בתור שמקשיבים לי – עניתי “הוא כרגע בחופשה קצרה לא ברורה, אני קרוב משפחה. מה להכין? קדימה! יש תור מאחוריך!” והאיש פשוט קיבל את זה וביקש את מבוקשתו.

אחרי בערך שעה ורבע שאני עובד שם כמו חמור בדוכן, מתפעל את הצ’יפסר, היה גם פעם אחת שהייתי צריך להשלים את הסלט ירקות, עצרה על המדרכה ממש עלתה מהכביש למדרכה איזו מכונית שחורה מסיבית כזו עם חלונות שחורים. אני המשכתי להכין את המנות. אבל ראיתי בזווית העין ובמבטים מהירים מה קורה. יצאו מהמכונית שלושה אנשים. אחד קטן שהיה מבוגר יחסית ועוד שניים ענקיים שנראו צעירים יחסית. הוא הלך בראש והם פשוט נעמדו בצד והסתכלו. ואני מתפעל ומתפעל ושואל את הבא בתור מה אתה רוצה עם פרצוף רציני, כבר כל הפרצוף שלי היה מיוזע ומכין עוד מנה ועוד מנה. כאילו חשק של שנים שהצטבר בי עכשיו מתפרק.

אחרי כמה רגעים האיש המבוגר עשה עוד כמה צעדים לעבר הדוכן והגיע לדלפק ושאל שאלה שלא אשכח בחיים. לא בגלל השאלה, אלא בגלל איך שהוא שאל. הוא שאל עם הסימן שאלה הכי גדול שיש של המופתע אבל באותה שאלה גם עם קול מאוד סמכותי: “מי אתה?”

לא מי אתה לעזעזל, לא איפה יעקב… לא… פשוט, מי אתה? והאני שבי שוב ענה, בלי לשאול אותי, פשוט יצא ממני, “המחליף של יעקב” והמשכתי תוך כדי להכין את המנה. אפילו לא הסתכלתי עליו כשעניתי. הוא כמובן לא הסתפק בתשובה והתחיל ללכת מסביב לדוכן, הנחתי שלדלת הכניסה. ואכן כן, הינה הוא והשניים הצעירים הגדולים מאחוריו בדלת הכניסה. הוא אמר: “בוא בוא רגע תעזוב את המנה”. אמרתי לתור שאני מתנצל אבל אני צריך דקה ותוך כדי חושב לעצמי עכשיו הוא גם מבין, המבוגר, שהקצבתי לו דקה. המבוגר הסתכל עלי בפרצוף טרוד ורציני והמשיך: “בוא תסביר לי מי אתה ומה קורה פה, בבקשה”. כן הוא השתמש במילה בבקשה בסוף השאלה.

אני פשוט סיפרתי לו את כל הסיפור. שאני מעריץ שרוף של המקום שאוכל פה כבר שנים ומה שקרה עכשיו עם הפלפאן ושרק עכשיו גיליתי שקוראים לו יעקב כי מישהו שאל לגביו, ושלקחו אותו בניידת ובקיצור הכל. ושאני פשוט הרגשתי מחוייבות למקום ולא ידעתי מה לעשות וחבל על הלקוחות כי באו לאכול אז אספתי אומץ והתחלתי להכין ושהולך לי טוב ואשמח להמשיך ואם הוא הבעלים כי הוא נראה ככה, כל הכסף שם בצד הקופה.

המבט שהיה לו בי. להאמין לי. לא להאמין לי. ראיתי את הגלגלים עובדים אצלו בראש. אני המשכתי “אני מאוד אשמח להמשיך לעבוד עד שתמצאו מחליף.” ואז שאלתי “אז אתה הבעלים של המקום או לא? אתה יודע איפה יעקב ומה קורה?”

הוא מלמל משהו שלא קוראים לו יעקב ושהוא, במילים קצת אחרות, מאוד כועס על המצב. הוא שאל אותי “מה אני רוצה?” אמרתי “שום דבר, רק להמשיך לתפעל את המקום עד שהאחראי ישתלט על המצב”.

טוב.. הסיפור עוד מעוד ארוך. הוא בהתחלה לא הסכים ואמר לי לצאת. ואז התעקש שאני אחראי לזה שלקחו לו את דודו (מסתבר ולא יעקב) אבל המשכתי בסיפור שלי ו”הם” השתכנעו מהר. הוא נתן לי להמשיך לעבוד, ואחרי איזה שעתיים וחצי שנתתי שם פוש של החיים הגיע איזה מישהו ואמר שהוא מחליף אותי שהמבוגר שלח אותו. יצאתי והבודקה והלכתי לסוף התור, ביקשתי מנה, לא נתן לי חינם – לא נראה לי הבין מה היה פה עד עכשיו בדיוק. אבל הכי גרוע, המנה שיעקבדודו2 הזה הכין לי, היתה זוועה וזה כל מה שרציתי. מצד שני חשבתי לעצמי, שהגשמתי קצת חלום, לעבוד שם בדוכן, עזרתי למקום שאני אוהב, עזרתי לאנשים שאוהבים, וגם שרפתי די הרבה קלוריות אז לא נורא שאכלתי שם שלוש פעמים (כמובן שאפילו שלא היה טעים, סיימתי את המנה).