אני מרגיש שיש יותר מידי עצב בחיים העולמיים. מיד יגידו שיש גם אושר ואושר מופלא. אבל איכשהו, עדיין, אני מרגיש שהעצב הוא יותר מידי קשה מנשוא. הוא לא קשור לאושר והם לא שווים והם לא קשורים וההסבר הזה שבלי האחד אין את השני לא קשור – כי אני חושב שפשוט מהעצב, יש יותר מידי. הוא יותר מידי עמוק. יותר מידי מזעזע. וזה מה שעושה את זה כל כך קשה. הלדעת שיכול להיות שמחר יש את האפשרות להיות במקום כזה. לדעת שהשכן שלי לעולם נמצא במצב כזה או אפילו יותר קשה ממה שאני יכול לדמיין. נכון, גם כל אחד לוקח את זה אחרת ומתמודד עם זה אחרת אבל אני חושב שיש יותר מידי עצב בחיים העולמיים.

העצב של כל הדברים שכבר קרו בהיסטוריה האנושית (וכמובן שיש מה לומר גם על ההיסטוריה הכללית של החיות אבל כרגע אני לא מתמקד בזה) והדברים שעוד יקרו, בוודאי, בהיסטוריה האנושית שתהיה, פשוט מחמיצים את הלב, יותר מידי. זה כואב בלב ומרגיש שיותר מידי. האושר הוא שכן של העצב, אבל מספיק, די, הם לא קשורים! הם לא מתאזנים! הם לא משלימים! הם פשוט שתי הגדרות שמתארות תחומים דיכוטומיים.

מה שקורה עכשיו הוא תמיד מצב של התמודדות עכשווית. רק אחרי שזה הופך להיות דבר שקרה אנו עצובים. כי לאחר העיכול יש הגדרת סטטוס ואז אנו עצובים על מה שקרה. תוך כדי אנו מתמודדים. לפעמים זה שתי וערב של הגדרה והתמודדות בקצב מהיר. אבל אני יודע שזה ימשיך, וזה חלק ממה שעושה את זה כל כך קשה. זה החיים.

זה החיים, יגידו. וזה נכון. ועל זה אני מדבר. זה פשוט יותר מידי בחיים העולמיים. זה מטריף את הדעת.

לכן כשאנו צעירים ובלי הרבה בעיות זה נחמד. וכשאנו באזור שנות ה- 30, 40 ו- 50, רובינו, כשאנו בסדר, זה נחמד. כי יש לנו שגרה. ולכל אחד יש טעם אחר של השגרה. לאחד יותר, לשנייה פחות. וכבר הבאנו שכסף זה לא הכל ויש עוד אינספור התפלספויות. אבל בגדול, שאנחנו לא חלק מהעצב ואנו מצליחים להיות בשגרה טיפוסית ואפילו לא טיפוסית של החיים העולמיים אבל כן מחוץ לעצב העולמי, ונחמד לנו או לפחות בסדר לנו, בסדר.. או לפחות סביר לנו, אנו טועמים את טעמו של השגרה של החיים העולמיים. ויש לו המון טעמים. ואז זה בסדר, מה אני אגיד. אבל כשמישהו עובר להיות בעצב העולמי זה מזעזע. זה פשוט מזעזע. אז זה לא בסדר.